אני אוהבת את שחר חסון. הוא מבריק ומצחיק בעיניי. אפילו מרגש, אם מקשיבים טוב. אחרי השנים הסקסיסטיות והבוטות יותר, בעשור האחרון אני די מוקסמת ממנו. אבל בלי קשר למגדר, צפייה בסרטון האחרון שלו שהועלה ליוטיוב, כמדי חמישי, השאירה אותי מאוכזבת ובתחושת אי-נוחות. אז מה היה שם?
במערכון שנקרא "אשכרה בטוח פה", חסון סיפר איך לאחרונה נוצר משבר ביחסים בינו לבין אביו מכיוון שהוא, שחר, לא הצביע ביבי בבחירות אחרונות. את האבא הוא תיאר, ואני מצטטת, כ"מזרחי, ליכודניק שנים, שלא מוכן לקבל אף דעה אחרת חוץ מביבי. מהאנשים שלא מוכנים להשתנות. מהמבוגרים שפתאום נהנים לריב. מכור, אוכל בוטנים, מקציף שני לבנים בצידי הפה. נובח 'רק ביבי!'".
• מאיה ורטהיימר עושה שיימינג לאסף זמיר
• בחנו את עצמכם: מה לא קרה העשור?
כנראה שחסון לא שם לב לזה באופן מודע, אבל התיאור שלו את אביו נשמע כמו אימוץ של שיח גזעני וחסר הגינות על בוחרי ימין וליכוד בפרט – כקופים שירדו מהעצים. ואם לדבוק בעולם החי, עדר פותה שנוהר אחרי מנהיג בעיוורון.
ההחלטה של חסון לסטות מהלהקה ולבחור בגנץ, גורמת לו לתחושת גאווה, כזו שנראית כמתחנפת לקבוצה "הנכונה". הוא פונה לקהל בתחילת המערכון ומצהיר: "לא בחרתי ביבי, איך אני איתכם?!", לקול מחיאות הכפיים. במקרה הזה, אולי מוטב לשאול, "איך אתה איתך?".
הנושא גורם לי לרצות לפתוח את הדיון על התנערות הדור השני. ילדים להורים מזרחים שעלו לארץ, ופיתחו סלידה כלפי השורשים שלהם כאשר בגרו. יש לי חברים כאלה. הם מתפלצים למשמע שיר מזרחי, וכדי שלא ניכנס לוויכוח על איכות הכתיבה, אני אגיד שזה קורה גם עם מיטב השירים והזמרים של הז'אנר. עבורם מזרחי זה המוני, בהמי, נבער, קריוקי בכנרת, והם לא רוצים להשתייך לשם בשום אופן.
גם לי כמו לשחר, יש אבא מזרחי ליכודניק. וגם אני כמו שחר, לא הצבעתי לביבי. האמת שמעולם לא הצבעתי ליכוד. אני בוודאי לא מתביישת בבחירה של אבא שלי. אם כבר, אני מרגישה מעט בושה על כך שאני מכאיבה לו בבחירה השונה שלי, ועדיין מרגישה שזה בסדר גמור להחליט אחרת.
לשחר, כמו גם לחברים המתנערים שלי, אני אומרת: אל תתחפרו בבושה, תלמדו רטוריקה חזקה. עדיף קריוקי בכנרת מחטיפת ילדים תימנים. נשמע דמגוגי? לא אם בוחנים לעומק את שני הטיעונים. בואו נפתח לדיון את דימוי חסרי הדעת הפעורים שזועקים "ביבי"! וכמה גזענות הוא טומן בתוכו. בשלושים שנות שלטון מפא"י לא נשמעה טענה דומה כלפי האנשים ש"לא שינו את דעתם", והעניקו למפלגה שוב ושוב את השלטון. ומה עם מילה בשבחי הנאמנות של אנשי הליכוד, לעומת יריביהם הפוליטיים שערפו ראשי מנהיגים עד לשפל של 5 מנדטים?! ואני יכולה להמשיך עוד ועוד.
אבא של שחר הוא לא כסיל חסר דעת, אלא אדם שמחובר לזהות, להיסטוריה ולכאב שלו. קשה שלא לראות את האירוניה במערכון עצמו, כשחסון מזהה בחורה ממוצא אתיופי בקהל ואומר לה שהוא מזדהה עם הסובלים מגזענות, כי לפני שיוצאי אתיופיה הגיעו לארץ, התימנים היו השחורים במדינה ואלה שלא הוכנסו למועדונים בגלל סטיגמות.
אבא של שחר הוא אדם שזוכר מי לא הכניס אותו לכל המועדונים של "היפים והנכונים", וההתעקשות הבוערת שלו עם ילדיו, היא ניסיון להגיד, "הכאב לא עבר. אל תתפתו, אתם לא באמת שייכים לשם". בין אם הוא צודק או לאו – זה לא באמת רלוונטי.
האמפתיה שלי כלפי חסון מתעוררת כשבין השורות אפשר לחוש לכאורה שהוא מעוניין שאבא שלו ישנה את דעתו כלפי עוד נושאים חוץ מביבי, ואולי על זה בעצם המערכון. כולנו רוצים שההורים שלנו יקבלו אותנו ואת הבחירות שלנו בחיים, ולעניין הזה אין באמת ימין ושמאל.
• הטיפ הענקי של נועה קירל ומרגי
• פרידה? בן זיני וטיילור מגיבים
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
