בדקנו: איך זה לראות הצגה עם מסכה?

אחרי יותר משלושה חודשים שבהם התיאטרון היה סגור, פתח שלשום בערב תיאטרון חיפה את דלתותיו לקהל, והיה לתיאטרון הרפרטוארי הראשון שחוזר לפעילות אחרי הקורונה. האירוע: הצגת בכורה של המחזה "הנשים של ג'ק" מאת ניל סיימון. 

השפעת הקורונה ניכרה בכל דבר שהיה קשור להצגה. זה התחיל עם הודעת טקסט שמגיעה לנייד ביום ההצגה, שתשמש כרטיס הכניסה לתיאטרון.  בהודעה כתוב מספר השורה והכיסא, מקבץ הנחיות קורונה (בקשה להגיע עם מסכה ולהימנע מהגעה אם סובלים מתסמינים מחשידים) ועדכון על כך שבית הקפה בתיאטרון סגור. 

כשעה לפני מועד ההצגה, הקהל מתחיל לזרום לתיאטרון, ונדמה שרבים ממנו נמנים על קבוצת הגיל שנמצאת בסיכון לקורונה. למרות זאת הם לא מוותרים על התענוג לצפות בהצגה אחרי זמן כה רב. 

"היה לי ברור שברגע שפותחים - אני מתייצבת. אני לא מפחדת", אומרת בתיה בן ישראל בת ה־88. שמואל (50) מספר כי הוא מנוי ותיק של תיאטרון חיפה. "אני ממש מתרגש להיות פה", הוא אומר, "אני מאוד אוהב תיאטרון. גם דפנה (63) מחיפה וניר (55) מעין שריד מנויים ותיקים של התיאטרון. "חיכינו בכליון עיניים שהתיאטרון ייפתח", הם מספרים. 

זיתא גרינברג (84) ויעל גליקמן (87) מודות שחששו קצת להגיע "אבל האהבה לתיאטרון ניצחה". מור חמו (39) הגיעה להצגה עם אמה אביטל ליברמן (61) וסבתה תמימה ישראלי (91). "אני מנויה בתיאטרון חיפה מיום היווסדו", מספרת תמימה. "חיכיתי לרגע הזה שאוכל להגיע עם בתי ועם נכדתי לתיאטרון. אני לא חוששת מכלום".

לשבת בין הדובונים

כשנכנסים לעולם מגלים שהתיאטרון גילה יצירתיות והושיב בכיסאות שמפרידים בין הקפסולות בובות של דובונים. בימים רגילים מכיל האולם הגדול של התיאטרון 750. להצגה הזו שובצו רק 250 איש, ומתוכם הגיעו בפועל רק 190. מנכ"לית התיאטרון, ניצה בן צבי, משוכנעת שזה ישתפר. "היו כאלה שביקשו ברגע האחרון לבטל, וברור שאיפשרנו להם", היא אומרת. "בהצגות הבאות נוכל לשבץ כבר 500 איש. נכון שבהתחלה נפסיד, אבל אנחנו לא נוותר. חייבים לחיות לצד הקורונה ולהחזיר את התרבות".

נתי קלוגר, שמשחקת בהצגה, מתרגשת מאחורי הקלעים. "אני משתדלת לא לחשוב אם הקהל יבוא או לא. אני רק מקווה שאשמע את הצחוק של הקהל דרך המסכות. כיף שאני עובדת שוב, אני מודה על זה, אבל יש הרבה אנשים בתעשייה שלא חזרו לעבוד, וכואב הלב". 

השחקנית יובל שרף אומרת: "זה מרגש מאוד, יש מצב שאנחנו ההצגה הראשונה בעולם אחרי הקורונה". שני קליין מצטרפת אלה: "עשרה ימים אנחנו בתיאטרון מהבוקר עד הלילה לקראת ההצגה הזאת".

שרף: "הצגה ראשונה זה תמיד דבר מרגש, והיום על אחת כמה וכמה. הכל נעשה פה תוך התגייסות מטורפת של כולם".

קליין: "הייתי מופיעה גם בפני עשרה אנשים עכשיו. כל כך כבר רצינו כבר לפתוח, לחזור".

שרף: "אני מעריצה את הקהל שהגיע היום ומודה לו. אנשים רוצים לחזור לחיים. הקורונה כאן והיא תישאר תקופה, אז צריך ללמוד לחיות איתה. אני מקווה שהקהל לא יסבול מזה שהוא עם מסכות".

רמי הויברגר מחוייך ורגוע. "זה אחד הרגעים הכי משמחים שהיו לי בחיים", הוא אומר. "במהלך הקורונה פחדתי שהמקצוע שלי הלך קפוט. שכבר לא יקראו לי. השמחה גדולה מההתרגשות".

לצחוק עם מסכה

במאי ההצגה, אלון אופיר, מספר שלא נדרש כמעט לעשות התאמות על הבמה בגלל הנחיות הריחוק החברתי. "למזלי אין הרבה מגע בהצגה הזאת. היא עוסקת בסופר שנישואיו השניים עומדים על סף פירוק, והוא בוחן את מערכות היחסים שלו עם הנשים בחייו. אז כמעט כל הנשים הן במוחו, הן לא נוגעות בו, למעט שתי נשיקות שלא יכולתי למנוע אותן. הכנסנו להצגה כמה משפטים שקשורים בקורונה, כי כשהמציאות כל כך קיצונית - אי אפשר להתעלם ממנה".

• יוזמה: הצגה במקומות פתוחים

• אוהד קנולר: "חלק גדול מההיכלים על סף קריסה"

רגע לפני שהמסך עולה, המנכ"לית בן צבי מברכת את הקהל ומבקשת להיצמד לכללים ולהישאר עם המסכה לאורך כל ההצגה. "מותר לצחוק", מוסיף בחיוך משה נאור, המנהל האמנותי של התיאטרון. חושך יורד על האולם והקהל מוחא כפיים בהתלהבות. ההתרגשות גדולה ותוך זמן קצר ברור שהחששות של השחקנים שמא לא ישמעו את הצחוק של הקהל דרך המסכות - מיותרים. הקהל צוחק, מגיב ובסיום ההצגה גם מריע לקאסט דקות ארוכות. 

הויברגר מודה לקהל שהגיע ומסיים במשפט "להתראות בהצגה הבאה". בעידן הנוכחי נדמה שאין איחול טוב מזה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו