כוכב "קופה ראשית" חושף: "התלבטתי לגבי זה כמה שנים"

תשע שנים לאחר שעלה לישראל, דניאל סטיופין החל את לימודי המשחק בבית צבי. עולה חדש, אנונימי, שחולם לעלות על הבמה. כעת הוא סוגר מעגל, וחוזר לבית הספר שבו הכל התחיל - והפעם ככוכב טלוויזיה, חלק מאנסמבל "קופה ראשית" (אנטולי קירילנקו), סדרה שהפכה לתופעה.

סטיופין חוזר לביים את שחקני שנה ג' בהצגה "פרפרים הם חופשיים", שתעלה ב־6 בפברואר. מדובר במחזה של לאונרד גרש, המגולל את סיפורו של דון, בחור עיוור שרוצה לנסות את מזלו כמוזיקאי בניו יורק. שם הוא פוגש את שכנתו, שחקנית בתחילת דרכה בשם ג'יל, ילדת פרחים עם נפש חופשייה ונועזת. המפגש בין השניים מתפתח לסיפור אהבה סוחף, ומערער את החיים של הסובבים אותם.

"עליתי לארץ ב־1999, כשהייתי בן 13. גרנו שנה ברמת גן ואחר כך עברתי לירושלים, לחוות הנוער הציוני. שם הייתי עד הצבא, ושם התחלתי את הדרך האמנותית בחוגי התיאטרון", מספר סטיופין בראיון ל"ישראל היום". "אחרי הצבא חזרתי ללמוד בבית צבי, סיימתי ב־2011, ובשנתיים האחרונות אני מלמד שם. אחרי 14 שנה אני שוב מגיע לשם, והפעם לראשונה כבמאי".

לביים זה משהו שתכננת?

"מעולם לא חשבתי שאביים, תמיד אמרתי 'בחיים לא'", הוא צוחק. "אני זוכר שכשנכנסתי לסט של 'קופה ראשית' ראיתי את אורן שקדי יושב על כיסא כתר במשך 12 שעות, מסתכל על שני מסכים ואומר לכולם מה לעשות, אמרתי 'מה? בחיים לא! מה אני צריך את זה?'

"אבל אחרי תקופה מסוימת, אתה מגיע לשלב במקצוע שבו אתה רוצה להגיד משהו, לעשות משהו, ופה ספציפית זה לעבוד עם תלמידים, וגם אולי לתת להם משהו. אם אתה רוצה ליצור, זו ההזדמנות היחידה. במקביל, נרשמתי לתואר שני בבימוי קולנוע וטלוויזיה, ואני מסיים השנה.

"התלבטתי לגבי זה כמה שנים טובות, אבל אצלי, אם הג'וק נכנס - אני עושה את זה יסודי. בחרתי לביים את המחזה הזה, בתרגום של תום אבני, מהגרסה שעלתה בתיאטרון באר שבע, כי זו הצגה שכביכול היא על נושא מאוד פשוט - אהבה, אבל מאוד לא פשוט להתאהב, ועוד יותר קשה לגייס אומץ ולצאת נגד העולם, להיות מי שאתה. וזה פגש אותי".

לחזור לבית הספר כשחקן מוכר בסדרה מצליחה זה לחזור כמנצח?

"ודאי שזה כיף להגיע להישגים במקצוע שלך. סיימתי את הלימודים ב־2011, ועד שהכל קרה לקח זמן, אבל זה בוודאי כיף, והם מתרגשים לראות אותי ואני מתרגש לראות אותם. הם לא כל כך מבינים למה, אבל אני מתרגש", הוא צוחק. "מצד אחד זה מחמיא, ומצד שני זה המקום המקצועי - אני בעבודה, לא מגיע לאיזו הופעת סטנד־אפ או להרצאה. הם לא הקהל שלי, מבחינתי הם קולגות, ובעוד שלושה חודשים ניפגש על במות ועל סטים של סדרות. כיף לי לחזור, אולי לעשות דברים אחרת ממה שעשו לי. בית הספר זה גם קצת עולם אוטופי, שאתה עושה בו אמנות בלי לחשוב על כסף, קהל או קריירה".

אולי זו גם בריחה מהמציאות הקשה שלנו?

"בחודשים הראשונים של המלחמה הסתובבתי עם החברים מ'קופה ראשית' וחווינו המון, וזה היה עצוב מאוד, ואחרי זה החלטתי שאני מפסיק עם פורנו החדשות. אני כן מתעדכן ויודע מה קורה, אבל החלטתי להתרכז בלהופיע ולשחק. כמו שאינסטלטור מתקן ביוב - אני אשחק, אופיע, אצחיק. זה מה שאני יכול לתת, זו העבודה שלי. אבל גם בחדר החזרות, שהייתי שמח להיות בו כל החיים, זו לא תמיד בריחה".

"נהנה לעשות סטנד־אפ"

נוסף על "קופה ראשית", סטיופין מריץ בצוותא מופע סטנד־אפ אישי (25 בפברואר), מין מסע של לילה אחד מטורף ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה. במהלכו הוא נזכר בילדות באוקראינה, ומספר על ההצלחה של הסדרה, על תחושת הזרות, על חרדות ועל זוגיות.

"הסטנד־אפ נולד במקרה. נדב פרישמן, היוצר של 'קופה ראשית', שאל אותי 'למה אתה לא עושה סטנד־אפ? אתה קומיקאי ענק', ואמרתי 'מה?' עוד כמה חברים במהלך החיים אמרו לי שאני איש מצחיק, אבל לא חשבתי שזה המקצוע שלי. אני אדם יסודי, סובייטי, אני שחקן - ופתאום, כשנדב זרק לי את זה, חשבתי שאולי אעשה הצגת יחיד מצחיקה.

"אני ודניאל סלגניק, כותב ב'קופה ראשית', התחלנו לכתוב, והוא הציע שנעשה בדיקות חומרים במועדוני סטנד־אפ. נסעתי בכל הארץ, עליתי ב־23:00 או ב־1:00 בלילה, והבנתי שזה תחום אחר לגמרי, זה ממש לא קשור למשחק. זה עוזר שאני שחקן, אבל זה משהו אחר. בהתחלה שנאתי את הקהל שהפריע לי, רציתי שיישבו בשקט, והיום אם הם יושבים בשקט אני אומר 'איפה אתם? דברו איתי'. אני מאוד נהנה".