כוחה של התרבות: עוד נדע ימים טובים פי אלף

19 בנובמבר 2023. אנשים מתחילים להתקהל בכניסה לתיאטרון הקאמרי, לכאורה עוד ערב של הצגות, אבל שום דבר לא מרגיש רגיל ונורמלי. התיאטרון נפתח לראשונה מאז 7 באוקטובר, סנונית ראשונה מעולם התרבות שנסגר באחת ומנסה לחזור במציאות כאוטית, כשמטרים ספורים ממנו, כיכר החטופים היא העדות החיה והניצחת לכמה הכל עדיין לא תקין.

גם בתיאטרון הבינו שהם צריכים להתאים את עצמם למציאות החדשה, ובחרו לפתוח את האולם (והעולם) עם "ימים טובים פי אלף" -תגובה מהירה ל-7 באוקטובר, "מופע של נחמה ותקווה" כפי שכתבו בתוכנייה, בניהולו המוזיקלי של פיטר רוט, המשלב קטעי משחק ומערכונים עצובים-נוגים-שמחים הנוגעים במציאות החדשה והמורכבת לצד שירים ישראליים מנחמים.

חוויית הצפייה בתיאטרון, המוכרת לי כל כך, הרגישה זרה פתאום. השקט באולם רגע לפני עליית המסך היה מלווה בדוק של עצב והיסוס; אנשים מחליפים מבטים בעיניים נפוחות מדמעות, כמו שואלים "מותר לנו? אפשר ללכת לתיאטרון כשהמדינה עדיין בוערת? כשהחטופים עוד שם?". האורות כבים, המופע מתחיל והתשובה לאותה שאלה צפה בחדר. אנשים מתחילים לנשום ולצחוק ולבכות, לונה פארק רגשי שלרגע לא משכיח את המציאות שבחוץ.

זה לא אסקפיזם, זו תרופה לנפש, ומה שהסתמן כדבר הנכון ביותר (עבורי לפחות) באותו הרגע. בסופו של המופע, נרגשת ודומעת, נכנסתי לחדר השחקנים, ומצאתי את כולם בוכים ומתחבקים, מנסים לעכל את החוויה המטלטלת שחוו, ולעבד את זו שהעניקו לקהל.

כן, אמנים שמאז 7 באוקטובר ירדו לשטח, חיבקו פצועים, חיילים ומפונים, הרשו לעצמם הפעם גם להתפרק, וזה קרה יחד עם הקהל. לא בשטח, ולא בבית חולים או בבסיס צבאי. הפעם זה היה בבית המקצועי שלהם – באולם התיאטרון.

זו היתה חוויה סוריאליסטית, אליה הצטרפו גם התיאטרונים הנוספים, שבתוך הכאב והעצב התהומי העלו מופעים מיוחדים שסיפקו לזמן קצר את מה שכולנו משוועים לו כבר שנה – קצת קסם, ואולי גם תזכורת לזה שפעם עוד יהיה פה טוב; בתיאטרון גשר עלו עם "שלום מלחמה", מופע להרמת המורל וחימום הלבבות בו שחקניו מבצעים את השירים האהובים של הלהקות הצבאיות, אריק איינשטיין, כוורת, מרלן דיטריך ועוד; ב"הבימה" העלו את "סיפורי מקלט", ערב שמורכב מתשעה סיפורים קצרים, פרי עטם של תשעה מחזאים, שמתרחשים במקלטים שונים ברחבי הארץ, רגע אחרי שנשמעת אזעקה; בתיאטרון יפו הערבי-עברי עלו עם הפרויקט "כשהאדמה רועשת" המשלב סצנות דרמטיות שכתבו יוצרים ערבים ויהודים בעקבות המלחמה, זאת לצד העלאת המחזה של מאיה ערד יסעור "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים".

בתיאטרון עוטף הנגב, שמורכב גם מניצולים וממפונים, יצרו את היצירה התיאטרונית הדוקומנטרית "מקום לגור בו" שעלתה לראשונה בפסטיבל ישראל; בתיאטרון דימונה העלו את "ברבור שחור", קברט סאטירי על המציאות הישראלית; וההצגה "רק רצתה לרקוד" שיצרה הדר גלרון בבית הספר למשחק בית צבי על הטבח בנובה עברה לבמה הגדולה בעיבוד מחודש למחזה מוזיקלי שרץ ברחבי הארץ.

אל המופעים המיוחדים הללו הצטרפו בהדרגה הצגות התיאטרון ה"רגילות", שחזרו לבמה בימים לא רגילים ונטענו גם הן במשמעות חדשה ומצמררת.

לצד עולם התיאטרון המתאושש, גם בעולם האמנות הגיבו די מהר למציאות. תערוכות רבות נפתחו בהשראת ולאור המצב, כאלה שנוגעות בתופת באופן ישיר או עקיף, תערוכות של ניצולים, של שורדים ושל משפחות שאיבדו את יקיריהן וביטאו באמנות את שעל ליבן, תערוכות בהן משתתפים גם אמנים מהצפון ומהדרום, אמנים שפונו מביתם ומצאו בית חדש וחלופי גם לאמנות שלהם.

התיאטרון והאמנות קיבלו מקום חדש ותפקיד נוסף בחיים שלנו בשנה האחרונה ככלי תרפויטי ומנחם, אולם היתה זו המוזיקה, שמהרגע הראשון בו נשמטה הקרקע תחת רגלינו, התגלתה במלוא עוצמתה, כדבר היחיד שהצליח לחבק ולנחם במעט את הכואבים והאבודים. היו אלה הזמרים והזמרות שלנו, שאחרי חודשים שהופיעו בהתנדבות בכל מקום, שרו בבתי חולים, בהלוויות ובבתי מלון בפני מפונים, חזרו גם הם לבמות.

המוזיקה חזרה לאולם, האמנים שבו לשיר עם הגברה ו-וידאו ארט, אבל ההופעות הפכו לחוויה חדשה, כשבכל מופע מוזכרים החטופים, בכל מופע נוכחות בקהל משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן, כשעל המסך מוצגת התמונה שלהם, ואלפי אנשים בקהל קמים ומריעים לגבורתם. גם הזמרים על הבמה מתקשים להסתיר את הדמעה ושרים לזכרם בגרון חנוק. ברגעים האלה, כשהמוזיקה עוטפת את האולם והאנשים מחייכים ובוכים גם יחד אל מול תמונות הגיבורים שכולנו חבים להם את חיינו, נדמה שהביחד הזה עוד יחזור, ושגם בתוך הכאוס הקיים, עוד נדע ימים טובים פי אלף.