"היי, את עובדת בביטוח, נכון?". לא יכולתי שלא לשמוע את השאלה הזאת. השואלת, אישה צעירה, נדמה לי כבת 30 פלוס, עמדה מטרים ספורים ממני, בחנות בקניון, ואת השאלה הזאת הפנתה בקול רם ובביטחון מלא לאישה שעמדה לא רחוק ממנה וממני. כשהעפתי מבט לכיוון הנשאלת, אישה מבוגרת יותר אך בעלת הופעה מרשימה ביותר, ראיתי שמדובר בלא פחות מאשר עדנה לב.
"לא, אני לא מהביטוח", השיבה בחיוך הזמרת הוותיקה, ובכך אולי קיוותה לשים סוף לדיאלוג הזה, אבל השואלת בשלה, מתעקשת: "בטוח? כי את ממש מוכרת לי". "אולי מהטלוויזיה", ענתה לב, והמשיכה בדרכה, שומרת על פאסון ואלגנטיות, ונדמה לי שאפילו על החיוך שעל פניה הצליחה לשמור.
ואני התכווצתי, ורציתי להגיד לה משהו, ולא הספקתי. אולי להגיד "עדנה, אני זוכרת. ויש עוד רבים שזוכרים". אבל היא הלכה, די מהר. גם אני במקומה הייתי נמלטת מהשואלת הבלתי נלאית. נשארתי עם השתיקה שלי, ועם תחושת חמצמצות והרבה מחשבות על הקושי להתבגר בתחום הזה, על השנים שחולפות, על הדורות שמתחלפים, על הכוכבים שיש רק בשמיים, כי אלה שכאן על הארץ לא תמיד ממשיכים לזהור במלוא אורם, גם כשהם חיים ובועטים ונושמים - רק מחוץ לבמות.
ולב היא הרי לא היחידה, שאורה הציבורי כבה. יש אמנים ותיקים רבים שלא הצליחו לשמר את הקריירה, שלא ממלאים אולמות גם בגיל 70 פלוס, שלא משחררים שירים חדשים לרדיו ולא מופיעים בפני ועדי עובדים עם הלהיטים שלהם מפעם. אלה שתמיד כיף לשמוע ולהתרפק על מי שהיינו כששמענו אותם, שלא ממלאים היכלים גם כשכישרון המשחק עדיין איתם אבל אף תיאטרון לא מחבק אותם.
כשהשחקן יענקל'ה בן סירא הלך לעולמו, רבות דובר בטקס האשכבה שלו על הכישרון הקומי שהיה לו, על ה"שחקן בחסד" שהיה עד יומו האחרון. וכן, הוא באמת היה שחקן נפלא. אבל את כישרון המשחק שלו בשנים האחרונות לחייו הציג בעיקר בפני העוברים ושבים ברחוב הנביאים בתל אביב, הרחוב בו גרתי, בניין לידו, רחוב בו היה מבלה שעות רבות במשך היום, מתבדח עם כל מי שעבר שם, מלהטט במונולוגים מפעם ומצחיק את אלה שגדלו עליו או את אלה שגילו אותו באותו הרגע. בן סירא ז"ל לא שיחק בשום תיאטרון בשנותיו האחרונות למרות שיכול היה, ולמרות שרצה.
תנו להם במה
את עדנה לב לא שאלתי אם היא רוצה להופיע, אבל משהו בי אומר שכן, שאם רק הייתה ניתנת לה הבמה. צפיתי בה במופע המחווה לזכרו של יורם טהרלב שהתקיים בתיאטרון הלאומי הבימה לפני כשנה, והיא הייתה נפלאה.
יש פה דור שלם של אמנים שלא עושים כבר אמנות, אבל שרוצים ויכולים. חייבים לעשות משהו כדי שיקבלו את הבמה שמגיעה להם, ולא רק לדבר עליהם ובשבחם אחרי שיעזבו את העולם. כשחזרתי הביתה, רצתי לשמוע את "אם תשוב", הלהיט ההוא של לב, תוך שאני תוהה עמוק בלב איך, מתי והאם יש סיכוי שהיא עוד תשוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו