שבת ראשונה בלי יורם טהרלב

הספסל של יורם נשאר מיותם אתמול.

הספסל של יורם היה הספסל הנעים ביותר של תל אביב, בעיקר בשבת. דתיים וחילונים, מסורתיים וחרדים, שהיו חולפים על פני הספסל של יורם בכיכר המדינה בתל אביב, זכו תמיד לחיוך נעים ומנומס מצד האיש המקסים הזה. אותו מבט טוב היה מכוון לכולם. אגב, אפילו הסיגר שבפיו היה צנוע כמוהו.

הכרנו, יורם ואני. שיתפנו פעולה במוסף מיוחד, מקסים ושנון, כפי שרק יורם ידע להציע לקוראים. אבל גם היינו שכנים. זכות גדולה לעורך עיתון, אבל גם זכות גדולה לתושב תל אביב.

אתמול הייתה זו השבת הראשונה שבה ילדיי לא פגשו באיש שישב על הספסל בחולצת הג'ינס ועם הזקן הלבן, שהיה תורם לדוד ולנעמי את הפרשנות התנ"כית, המליצית והחכמה שלו לפרשת השבוע. בבית הכנסת ילדיי שומעים פרשנות תורנית, ויורם דאג להוסיף מהספסל את החיבור הקסום בין יהדות לציונות, שאל לנו לשכוח.

ובכלל, כמה בתים בישראל, בתים דתיים, נסעו וטיילו בארץ בזכות יורם. "קום והתהלך בארץ" כתב יורם, והם אכן עשו זאת בזכות שיריו, מבלי לחלל שבת. הנה תרומתו הגדולה של יורם לשבת, לארץ ולעם. בימים כאלה, שבהם אנחנו נהנים לצערי שלא להסכים לגבי הזהות שלנו, אני כבר מתגעגע למשורר היקר, לשכן שלי, שהיה חילוני אך נשם יהדות, כמו רבים מהאבות המייסדים שלנו.

"אין כבר דרך חזרה", שר יורם. אבל מבחינתי, מבחינת דוד ונעמי ובכלל מבחינת העם שכה אהבת וכה אהב אותך - מעולם לא הלכת, לעולם לא תלך. עברתי ליד הספסל שלך, ובעיצומה של השבת חקקתי בליבי את הספסל. בערב נזכרתי בתמונה וראיתי אותך יושב שם עדיין, כי איך אמרנו - אין כבר דרך חזרה כי לא ניתן לך ללכת.

יורם, תודה.