המופע "אגמי הברבורים" חוזר אל שיאו של הבלט הקלאסי ובוחן עד כמה הוא רלוונטי לימינו

במופע "אגמי הברבורים" בביצוע להקת המחול גוטייה חוזרים ארבעה כוריאוגרפים עכשוויים ליצירת המופת הקלאסית, גם כדי לשאול אם לעולם שהיא מייצגת יש עדיין מקום בשלנו. "כשאנשים חושבים על בלט, הדבר הראשון שעולה במוחם הוא 'אגם הברבורים', ויש לכך סיבה", אומר הכוריאוגרף הספרדי קייטאנו סוטו, "יש ביצירה כל כך הרבה אלמנטים שמתלכדים יחד - כוריאוגרפית ומוזיקלית - וממשיכים לעורר השראה בקרב דורות של כוריאוגרפים חדשים, כך שכל טיפה שנוספת למים האלה היא דומה, אבל גם קצת אחרת".

סוטו הוא אחד מארבעה יוצרי מחול - לצד מארי שווינאר (קנדה), מרקו גקה (גרמניה) וחופש שכטר (אנגליה/ישראל) - שהוזמנו על ידי אריק גוטייה, המנהל האמנותי של להקת המחול גוטייה
משטוטגרט, ליצור פרשנות אישית לבלט הקלאסי האייקוני. ארבע העבודות החדשות אוגדו לערב אחד, "אגמי הברבורים", שיוצג בסוף השבוע במשכן האופרה בתל אביב.

"אגם הברבורים" הועלה בבכורה ב־1877 עם המוזיקה הידועה של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ובכוריאוגרפיה של יוליוס רייזינגר, אך מעמדו הקאנוני של הבלט התקבע בתולדות המחול דווקא בזכות הגרסה של הכוריאוגרף מריוס פטיפה מ־1895. היצירה נתפסת במידה רבה כרגע השיא של הבלט הקלאסי בזכות הגיבוש המופתי של כלל המרכיבים שמהווים עקרונות יסוד של הז'אנר: סיפור אהבה גדול מהחיים (עד בלתי אפשרי), גוף ורוח; יחסי גומלין בין המוזיקה למחול, שמשרתים ומפרים זה את זה; כוריאוגרפיה שמציגה ליטוש צורני, תנועתיות מוקפדת ווירטואוזיות טכנית של הגוף הרוקד; ובלרינה, שמעבר להיותה דמות (אודט, ה"ברבורה" הלבנה), מהווה דימוי לערכים מופשטים - יופי, טוהר ושגב.

אך ברגע שבו "אגם הברבורים" נגע בשמי המחול החלה דעיכה של הבלט הקלאסי, שכן לא נותר עוד מה לחדש בז'אנר. עם זאת, היצירה שימרה את מעמדה בפנתיאון של יצירות המופת, ומהמחצית השנייה של המאה ה־20 החל מפץ התכתבויות מחודשות עימה מצד כוריאוגרפים בולטים. חלקם הציגו הרחבה ועדכון של מאפייניה הסגנוניים, ואחרים קראו תיגר על עולם הערכים שלה, בייחוד בהיבטים של ייצוגי גוף, דימויי מגדר והגדרות של זהות תרבותית.

עם העיבודים הידועים ניתן למנות את זה ה"פסיכולוגיסטי" של מאץ אק (1987), שהציג את כמיהתו של הנסיך זיגפריד לאודט כתוצר של יחסיו הסבוכים עם אמו המנוכרת (שאפילו מתגלה ברגע אחד כמכשף הרע, פון רוטברט); את הגרסה של מתיו בורן מ־1995, שכתב מחדש את העלילה כסיפור אהבה הומו־ארוטי בין נסיך לברבור (גבר), מתובל בשלל "קריצות" לבתי המלוכה הבריטיים לדורותיהם; את "אגם הברבורים - מערכה II" של להקת בלט טרוקדרו, גברים בדראג, שנע על התפר בין ביצוע טכני מרשים של שפת הבלט לפרודיה על כל הקונבנציות של הז'אנר; ואת העיבוד של דאדה מסילו מ־2010, ששזרה מחול אפריקני עכשווי בבלט ה"לבן" כדי להציף סוגיות חברתיות כמו הומופוביה, נישואים בכפייה ואפרטהייד בדרום אפריקה מולדתה.

4 מערכות, 4 השקפות

"אגמי הברבורים" של להקת המחול גוטייה ממשיך את רצף התגובות הזה, וייחודו טמון בחיבור של יצירות נפרדות, וגם שונות מאוד זו מזו, לערב בן ארבע מערכות (כמו ביצירה המקורית). במסגרתו ניתן לראות את הגישה הכוריאוגרפית שמזוהה עם כל אחד מהכוריאוגרפים ואשר הנחתה את בחירותיהם הספציפיות ביחס למושא תגובתם המשותף.

קייטאנו סוטו בחר ב"Untitled for Seven Dancers", המבוצעת למוזיקה של המלחין הסקוטי פטר גרגסון, ומתמקד דווקא ברגע הטרנספורמציה המכונן - הפיכת האישה לחיה - שאמנם היה חלק מהליברטו המקורי של הבלט, אך הוצא בהדרגה ממרבית הפרשנויות המודרניות והעכשוויות, שבהן נקודת המוצא של העלילה היא אודט כברבור. בהתאמה, יצירתו נעדרת סממני זיהוי של תקופה ומקום, שהם תמיד מוגדרים וספציפיים בכל בלט, אך כן מדגישה את ממד הזמן: על הבמה מוצב שעון עצר שרץ לאחור, ובכך מסמל את התקדמות המהלך עד לנקודת האפס, שממנה ניתן לכאורה להתחיל את "אגם הברבורים" המוכר.

בסגנונו של סוטו ניתן לזהות את עקבות הטכניקה הקלאסית, אך השפה המחולית שלו הולכת הרבה מעבר לכך ומציגה מהלך מתמשך של התפתלויות, תנועה מהפנים אל החוץ וצמיחה הדרגתית כלפי מעלה, שממחיש את תהליך המטמורפוזה של הגוף המתמקם במצבו החדש.

גם היצירה של מרקו גקה מופשטת באיכותה, ולטענתו אפילו "רחוקה מאוד מהמקור" מבחינה זו שאינה מכילה התייחסות לאלמנט כוריאוגרפי או נרטיבי ספציפי ממנו. את החוט המקשר ניתן למצוא דווקא בכותרת שבחר גקה ליצירתו, "Shara Nur" - שמו של אגם רוסי - המצביעה על מה שעורר את השראתו בבלט המקורי, כמו ביצירות בלט רבות, שבהן מרחבי סף (דוגמת יער בשעת לילה או זריחה) הם מעין "שטח הפקר" שבו מוצפים יצרים ותשוקות.

האגם ב"אגם הברבורים" מאפשר איחוד רגעי בין עולמות מנוגדים: זיגפריד בן האנוש וה"ברבורה"־תחת־כישוף אודט. מרקו גקה שימר את המסתורין שאופף את האגם, ובבמה אפופת הערפל נעים לצלילי מוזיקה של ביורק וג'סה קאלרט (שמעצימה את האווירה) קבוצה של רקדנים גברים, שכמו להקת ה"ברבורות" בבלט המקורי, לבושים באופן זהה אך, בניגוד אליהן, יוצרים יחד אינרציה תנועתית אינטנסיבית ומתפרצת.

ברבורות המחאה

עבור מארי שווינאר, "אגם הברבורים" היא "ביטוי טהור של חברה פטריארכלית", והעל־זמניות שלה נובעת מכך ש"האנושות תמיד היתה כזאת". ברוח זו בחרה הכוריאוגרפית ביצירתה, "שירת הברבור: האגם", להוציא דמויות גבריות, כולל את גיבור העלילה, הנסיך זיגפריד, וגם כל ביטוי של הרג. בהתאמה, להקת הרקדניות אמנם לבושה בחצאיות טוטו לבנות (בחיתוך עכשווי) ונועלת נעלי פוינט, אך בעוד ביצירת הבלט המקורית אלמנטים אלה נוצלו לבניית הדימוי השמימי והשברירי של הבלרינה כברבור, ה"ברבורות" של שווינאר מתגלות כעופות טרף: כשהן מתקבצות יחד, הן אינן יוצרות "קישוט אנושי" במרחב אלא מוחות בקול נגד אלימות כלפי נשים ומטילות את האשמה על המדינה הדכאנית, ובמידה רבה גם על הקהל. הן מצביעות עליו וקוראות "האנס זה אתה", ובכך מעוררות תהייה עד כמה כולנו שותפים פעילים בהנצחת דימויים מסרסרים כלפי נשים וגופן.

כפי ששמה מרמז, "Swan Cake" של חופש שכטר התהוותה מתוך רצון ליצור גרסה "שתוכל להיות קריצה מלאת שמחה והתנגדות אולטימטיבית, או לפחות פעולה של התעלמות מהכל, ומכל דבר, שהבלט המקורי ייצג". תחילה אכן נדמה כי אווירת הרייב האורבני ששולטת במהלך הכוריאוגרפי ובמראה הכללי של הרקדנים רחוקה שנות אור מהבלט הקלאסי האריסטוקרטי. בהדרגה מתגלות הבלחות מהמוזיקה של צ'ייקובסקי שעברה דיסטורשן במאש־אפ ששכטר עצמו חתום עליו, לצד עקבות של תנועות "ברבוריות" ששונו על ידי הפשטה רדיקלית, כחלק מהכוריאוגרפיה הפיזית מאוד שכבר הפכה לאחד מסימני ההיכר של שפת המחול ה"שכטרית" (לרבות הנפת הזרועות המשוחררת). אך מה שבולט במיוחד הוא המשחק של הכוריאוגרף עם "כובד משקלו" של הבלט: היצירה נפתחת כשהרקדנים משלהבים את הקהל במחיאות כפיים לקצב הביט - יודעים שהם לא מספקים לו את הסחורה שלה הוא מצפה, ונהנים מזה.

בין ישן לחדש

הפילוסוף והסופר האיטלקי אומברטו אקו טען שהתשובה הפוסט־מודרנית למודרני מתבססת על ההכרה כי "אל העבר, שלא ניתן באמת להרוס משום שהריסתו מובילה להשתקה, צריך לחזור מחדש: אך עם אירוניה, ולא בתמימות". "אגמי הברבורים" של להקת המחול גוטייה הוא הדגמה מחולית של תובנה זו, תוך שהוא ממקם את יצירת המקור בין שתי עמדות ברורות: זו שמייצג קייטאנו סוטו בתפיסתו כי "חשוב להכיר את הקלאסיקות כדי לנוע קדימה, וזה כבוד לחזור ליצירה כזאת ולעשות אותה"; וזו של חופש שכטר, שטוען כי "לעבוד על 'אגם הברבורים' זה לעשות צחוק מההישרדות המונומנטלית והלא הגיונית של הבלט הזה - שבמהותו הוא יצירה מוזיאונית, בלט שטומן בחובו ערכים ששייכים לגמרי לעבר, הן בהיבט של תנאים חברתיים והן בתרבות המחול שלו".

על אף המרחק בין הקטבים, שניהם מאשרים בסופו של דבר את מעמדו הקאנוני של "אגם הברבורים" הקלאסי דרך השרשתו כנקודת התייחסות מחולית ותרבותית - גם כשצוללים לתוכו כדי להאיר בו נדבכים נסתרים, וגם אם מיישירים אליו מבט ביקורתי וספקן.