להקת בת-שבע | צילום: אסףק

רוקדת את המחול המטורף הזה: להקת בת-שבע פותחת עונה

עם מגוון של הרצות מחודשות, מציגה הלהקה את המנהלת האמנותית החדשה שלה, ד"ר ליאור אביצור, שמתרגשת מההזדמנות • "יש לי תשוקה להרחבת הדעת ולהתנסות מתוך למידה"

כשליאור אביצור, המנהלת האמנותית החדשה של להקת בת-שבע, נכנסה למשרדה החדש - היא שינתה את מיקום השולחן וצבעה את הקירות. "מאז שהייתי בת 12, בכל פעם כשיש התחדשות - אני צובעת את הקיר".

לצד תצלומי הלהקה התלויים מתנוסס פוסטר של פסטיבל ImPulsTanz, הידוע בקו האמנותי החתרני שלו, שבו התארחה אביצור באוגוסט האחרון, והוא מהווה מעין הצהרת כוונות ליודעי דבר.

היא התחילה לרקוד בגיל 3 בסטודיו של אמה בפתח תקווה. "הבדיחה היא שזה היה יותר זול מבייביסיטר. אהבתי את זה, וזה מה שידעתי לעשות. הריקוד היה כמו חמצן, אלמנט שאני לא יודעת לחיות בלעדיו". כנערה בכפר לאמנים צעירים מתא"ן היא פגשה את דוד דביר, שהזמין אותה להצטרף למגמת המחול היוקרתית בתלמה ילין. אביצור הסכימה והתמסרה לארבע שנים של ריקוד. יום לאחר בחינת הבגרות האחרונה היא הפכה לסטודנטית, ובדיעבד היא הפסיקה לללמוד רק לפני חצי שנה, בגיל 41, כשהיא אוחזת בתואר דוקטור.

ליאור אביצור, צילום: אסף ק

"הסכמתי להרפתקה"

אביצור היא דמות מוכרת בשדה המחול הישראלי גם טרם מינויה הטרי בבת-שבע. כבר שנים היא יוזמת, אוצרת ומנחה אירועים, לרוב בעלי אופי אלטרנטיבי, בזירות שונות: "את כל חיי הבוגרים המקצועיים השקעתי במה שהוא לא הגמוניה - בפלטפורמות עצמאיות, בפרקטיקות שכוחות".

לפני כשלוש שנים, שיחה מקרית עם אוהד נהרין הובילה למינויה כמנהלת בית הספר החדש של בת-שבע. היא הופתעה, כנראה משום שהלהקה לא מרבה להכניס בשעריה אנשים שלא צמחו בתוכה, וסקרנותה גרמה לה להסכים להרפתקה. לפני כשבועיים נכנסה למשרת המנהלת האמנותית: "ב-90% מהפעולות שלי אני מרגישה מחויבת לשדה המחול הישראלי. אני לא יושבת על כיסא וסוגרת את הדלת". אומרת - ומקיימת, ואת הימים הראשונים בתפקידה הקדישה לפגישה עם שרון בר לב, מנכ"לית עמותת הכוריאוגרפים, ולשני מפגשי סטודיו עם יוצרים עצמאיים, מתוך מחשבה על שיתופי פעולה בעתיד.

התהליך דורש אורך רוח: "זאת ריצה למרחקים ארוכים. אין פה חשודים מיידיים לדבר הזה".

להקת בת-שבע (ארכיון), צילום: איליה מלינקוב

"להפיק את המקסימום"

להקת בת-שבע היא גוף תרבות דומיננטי במשקל כבד. "זה מלהיב אותי. זו עוד זווית של אותו העיסוק, עוד הזדמנות לעסוק במחול, שכל כך מרתק אותי. הקשר בין התפקיד החדש לבין עבודת הדוקטורט הוא קשר ישיר מבחינתי. אני מרגישה כמו אוצרת שקיבלה את המשמרת לשמור על האוסף הזה ולהפיק ממנו את המקסימום".

היא זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה נחשפה ללהקה: "הלכתי עם הכיתה מטעם סל תרבות לצפות ב'סאבוטאז' בייבי', וראיתי את הסצנה של הרקדנית שצועדת על קביים. המופע הזה שינה אצלי ואצל ילדים רבים אחרים את התפיסה של מה זאת אמנות".

ההפרדה בין תפקיד הניהול האמנותי לתפקיד כוריאוגרף הבית - ששמור לנהרין, היוצר הדומיננטי ופורץ הדרך - היא יוצאת דופן בשדה המחול המקומי והבינלאומי. המהלך בוצע לפני כארבע שנים בלבד, שבהן "גילי נבות, שאותה אני מחליפה, היתה צריכה לגלות מה התפקיד הנפרד הזה וליצור אותו במו ידיה. אני מקבלת עמדה שכבר נחצבה, ועכשיו עלי למלא אותה בדמותי ולוודא שאני שומרת על כל מה שטוב פה.

"הלהקה היא מוסד בריא ומעורר השראה בהתנהלות שלו. רק לשמר את הדבר הזה באקלים המאתגר שלנו זה פלא, שדורש הרבה מאוד תחזוקה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה ללמוד את כל הרפרטואר של הלהקה, משום שתפקידי לדאוג, לטפח ולהציג אותו".

להקת בת-שבע בפעולה (ארכיון), צילום: איליה מלניקוב

עסוקה במה שעכשיו

אביצור לומדת דרך הגוף, ומקפידה גם בימים עמוסים להשתתף בשיעורי "גאגא" - שפת התנועה שפיתח נהרין, ובמקביל להיכנס מדי יום לחזרות של הרקדנים. כשניהלה את בית הספר היא אפילו חזרה לשיעורי הבלט, על מנת להבין מחדש את המתודה ולהתאימה לרוח בית הספר. "אצלנו אין נעלי פוינט. לאף אחת לא יירד דם מהבהונות".

אביצור נמצאת בתחילת הקדנציה שלה, שמוגבלת עד שתי קדנציות של ארבע שנים כל אחת (כלומר, מקסימום שמונה). ("וטוב שכך"), ומבינה שעליה לדאוג לעבר, להווה ולעתיד של הלהקה. הדיאלוג עם נהרין פורה, ומאפשר לה לבחון את הכלים, את תחומי הידע שצברה ואת הטעם שלה באותם האמצעים שהיו ברשותה לאורך דרכה המקצועית. שאלות לגבי עתיד הלהקה הרחוק - היום שאחרי עזיבתו של נהרין, שעמל בימים אלו על עבודה חדשה - לא נראות לעין: "'היום שאחרי' יגיע. כרגע אני עסוקה ביום שעכשיו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...