אחד מי יודע: המופע השנוי במחלוקת חוזר בגרסה מחודשת

העבודה על הגרסה המחודשת של "אנאפאזה", המופע האיקוני של להקת המחול בת־שבע שעלה לראשונה ב־1993, הגיעה לאבי בללי בזמן טוב. או אם לדייק - היא עשתה לו טוב בתקופה די רעה. אם לא די בהלך הרוח הכללי בישראל השסועה, הפצועה והמדממת של סוף 2024 - איש להקת נקמת הטרקטור מצא את עצמו בעת האחרונה מלקק פצעים אישיים, מטאפורית ומילולית.

"עברתי תאונת דרכים לא קלה, ואני מתאושש גם ממות אמי, כך שאלה שלושה חודשים לא טובים כל כך", מספר המוזיקאי. "אבל אז בא 'אנאפאזה' והוציא אותי מהעניינים שלי. מה שקרה זה שנסעתי בכביש מהיר ואיזה רכב הגיע מהצד, פגע בי והמשיך בדרכו. זה מה שאני יודע עד היום, כי איבדתי את ההכרה ואני לא זוכר את רגע הפגיעה. סבלתי משבר פתוח וצלעות סדוקות.

"עדיין לא חזרתי לשגרה, אני עדיין בתהליך החלמה. אבל המופע הכתיב לי חזרה לשגרה עד כמה שאפשר, וזה גם משהו שאני יכול לעשות בישיבה. אני לא אוכל לעמוד בהופעות בזמן הקרוב. בשבילי הופעות שאני מנגן בהן בישיבה הן סיפור אחר, זו התכנסות עם עצמי".

"אנאפאזה", שציין השנה 30 שנה לעלייתו לבמה, נחשב אחד מהמופעים האהובים והמוכרים של בת־שבע, אם לא המוכר שבהם. מדובר באבן דרך במסעו של המחול המודרני המקומי אל לב המיינסטרים, וקטעים מתוכו - הבולט שבהם הוא כמובן הריקוד "אחד מי יודע" - הפכו קאנוניים בתרבות הישראלית, לא פחות.

כשהמופע עלה בתחילת שנות ה־90, הוא משך קהל רב ומגוון שלא בהכרח מורכב רק מחובבי מחול מושבעים - וגם אש תקשורתית: הסקנדל הציבורי והסערה הדתית־פוליטית שנוצרו בעקבות הקטע המפורסם ביותר מתוכו, הריקוד מעורר המחלוקת לשיר "אחד מי יודע". זה היה מופע פורץ דרך, מחשבה וגבולות, שלא חשש להתכתב עם המציאות הישראלית, להביע עמדה ולהצביע על מגמות מקומיות או עולמיות.

אז וכיום

גם גרסת 2024, המשודרגת והמותאמת לימינו אנו, לא חוששת לעשות זאת, והמציאות הישראלית זורמת בדמה כמו אז. "מה שהיה נכון ב־93' לא בדיוק רלוונטי להיום", מסביר בללי, שהלחין, עיבד והשתתף במופע המקורי. "התפיסה האמנותית של מה זה חלל, קהל, אמנות, במה - זה דבר דינמי, הוא משתנה, דברים קורים. הבסיס של 'אנאפאזה', הרעיון שלו, הוא נורא חזק. יש בו משהו שהוא מעבר להתנהלות של להקת מחול על במה.

"לא צריך להבין מחול כדי לאהוב את 'אנאפאזה', צריך לחפש חוויה. לא צריך להיות דוקטור למחול כדי להתחבר לדבר הזה. זו אמנות ברמה מאוד גבוהה, אבל היא גם מחמיאה לכל סוגי הקהל. תמיד היתה בו התעסקות באקטואליה ובמגוון הרגשות שיש לנו כאנשים בעולם".

בזמנו הוא גם היה מופע פוליטי, או לפחות הפך להיות.

"מבחינתי הוא לא מתעסק בפוליטיקה, אלא מדבר על החברה ועל המצב בארץ. אני לא רואה שם נקיטת עמדה ברורה. אני לא רוצה שאנשים יחשבו שזה מופע 'שמאלני' - זה לא שם. הוא קשור להוויה הישראלית העכשווית. יש שם נגיעה של זה, כי בכל זאת קורים פה דברים שאי אפשר להתעלם מהם, אבל זו לא רק חוויה ישראלית, אלא קוסמופוליטית".

חברה מפולגת יש בלא מעט מקומות בעולם.

"בדיוק, יש את זה בכל מקום. קשה מאוד לעשות מופע שרץ בשנות ה־90 ולא להתייחס למה שקורה כיום. זה נדרש, כי עברנו משהו מאז".

לדבריו של בללי, החיבור הראשון בין אנשי הטרקטור לבין יוצר המופע, הרקדן והכוריאוגרף אוהד נהרין, היה תולדה של המון מזל (ואולי גם התערבות של הגורל). ב־1989, כשנהרין חיפש הרכב שילווה את המופע שלו "קיר", הוא בחר במקור בלהקת החברים של נטאשה. אבל לבסוף נקמת הטרקטור היתה זו שנבחרה למשימה, ועבורה היה מדובר בלא פחות מהתגשמות של חלום.

"מגיל 15 רציתי לעבוד עם סנקאי ג'וקו, להקת מחול יפנית. באתי לאוהד עם שמות של כוריאוגרפים כמו מייקל קלארק. את מי הוא עוד יכול היה לקחת? אילו עוד מוזיקאים ישראלים מכירים אותם? החלום שלנו היה להיות על במה עם רקדנים, וזה בא אלינו, פשוט כי ממש רצינו".

"אנאפאזה", בהפקת to mix, יעלה החל מיום רביעי בביתן 1 באקספו ת"א.