המופע "חסדים", שסגר את מקבץ המופעים הבינלאומיים שהתארחו בפסטיבל "תל אביב דאנס" של מרכז סוזן דלל, נפתח עם כניסתם לבמה של שלושה רקדנים במכנסונים שחורים, שלידם מתמקמת יוצרת המופע, הכוריאוגרפית האיטלקייה סילביה גריבאודי, לבושה בבגד גוף שחור. היא מתבוננת בהם, והם בה, ולכולם - כולל לקהל - ברור שהיא חורגת מהמראה ה"רקדני" המקובל, ודאי כשהגופים שמקיפים אותה הם המחשה חיה לתיאור הציורי "בנויים לתלפיות".
הסצנה הזאת מצליחה לזקק איזו אמת שראוי להכיר בה: מחול הוא אמנות שעדיין כרוכה בציפיות של קהל, שבחלקו מגיע למופעים כדי לראות רקדניות ורקדנים נוגעים בשמיים (מטאפורית, ובמידה רבה גם ממשית), ומבצעים פעלולים גופניים שאנשים "רגילים" יכולים רק לפנטז עליהם. את שורשי התפיסה הזאת ניתן למצוא בבלט, הז'אנר הממוסד הראשון בהיסטוריה של המחול שעשה שימוש בשפה המחולית כדי להגשים ערכים של יופי צורני ווירטואוזיות טכנית.
הרבה שנים וז'אנרים עברו מאז הבלט, ובמחול בן זמננו הגוף הרוקד כבר ממוקם על קרקע המציאות - הן מבחינת ההתמסרות שלו לכוח הכבידה והן מבחינת הנראות החיצונית שלו, שחוגגת את מגוון אפשרויות הגופים והזהויות. עם זאת, היוצרות והיוצרים העכשוויים נוטים לחזור לא פעם למורשת הבלטית כדי להזכיר לנו מאין באנו ועד כמה התקדמנו, אך גם לעמת אותנו עם העובדה שתפיסות של יופי - במחול ובחברה - עדיין רובצות על גופנו כעול. סילביה גריבאודי בוחרת לעשות את זה ב"חסדים" דרך הומור ואירוניה: במשך דקות ארוכות היא ורקדניה מבצעים ברצינות תהומית פעולות לא וירטואוזיות בעליל, כמו דילוגים או נקישת אצבעות, ואז לוקחים את הזמן כדי להסדיר את הנשימה מהמאמץ (תוך הדגמה תיאטרלית עד כמה ליבם הולם בחוזקה), ובעיקר - לקוד בצניעות ולומר תודה, שוב ושוב, וכך לסחוט מחיאות כפיים בלתי פוסקות מהקהל, ש"זורם" עם המניפולציה בשמחה.
קשה שלא לחשוב בהקשר זה על הקטע האלמותי מיצירתה של הכוריאוגרפית פינה באוש, "ציפורנים" (1978), שבו הרקדן האייקוני מלהקתה, דומיניק מרסי, צועק על הצופים בתסכול "מה עוד אתם רוצים לראות?", וכתשובה רטורית – מבצע בכל פעם אלמנט מורכב אחר מהרפרטואר של שפת הבלט, מתוך ניסיון נואש להשביע את ציפיות הקהל, שאכן מוחא לו כפיים בהתלהבות אחרי כל מפגן וירטואוזי. אך בעוד שבאוש הציגה באמצעות הסצנה הזאת (ורבות אחרות ביצירותיה הנוספות) תמונת מצב עגומה על המחול כזירה שממשטרת את הגוף ברוח אידיאלים אסתטיים דכאניים, גריבאודי מציעה מבט קליל יותר על יחסי מופע-קהל, שמזכיר לנו – רקדנים ואנשים – שאנחנו יכולים פשוט להוציא את עצמנו מהמשחק.
בהתאמה, המנגנון המארגן של "חסדים" הוא הזמנה להתמסר למהלך כוריאוגרפי־תיאטרלי שיוצר תמונות בימתיות מענגות אסתטית או מרשימות ביצועית, ובו בזמן מפרק עד מגחיך אותן: ברגע אחד הפרפורמרים מתמקמים במגוון פוזיציות פומפוזיות כשהם מעוטרים בפרחים בבית השחי, על הישבן או הפטמות; באחר הם מתנסים ברצף תנועתי שסילביה גריבאודי מסבירה את המוטיבציות שלו באמצעות הרבה מילים שלא אומרות כלום, ושולחת את הצופים "לקחת את הזמן ולגלות את זה"; ובשלב מסוים נדמה כי נוצר היפוך במערך הכוחות, ומי שמוצבים כמושא ההתבוננות שנדרש לעמוד בציפיות הם הצופים עצמם: הפרפורמרים מצביעים על אנשים בתוך הקהל, ומביעים את אישורם במחוות "לייק" וקריאת "!Magnifico" נלהבת. כחצי שעה אחרי הפתיחה גריבאודי אומרת "זו העבודה עד עכשיו, אז תודה רבה", ומותירה את הצופים לתהות אם למחוא כפיים ולצאת, או להישאר כדי להבין שמדובר בעוד בדיחה על חשבונם.
היופי שבפשטות
כדי להפיג את המבוכה אחד הרקדנים מציע לספר על מקור ההשראה לעבודה: הפסל הניאו־קלאסי של אנטוניו קנובה "שלושת החסדים" (1817-1812), שמציג את בנותיו של זאוס והמתנות שהן טומנות עבור האנושות: יופי ונעורים, עליצות והוד. הדיון מוביל לשאלה "מהו שפע?", ותחילה נזרקות מהקהל האפשרויות המתבקשות - כסף, ילדים, פרנסה, אהבה, ועוד. אך כשמגיעה התשובה "אמנות", משהו מתחדד בעניין החסד שמניע את פעולת היצירה של סילביה גריבאודי, ומתבהר במלואו בסיום המופע: רקדנים יכולים לעמוד בתנוחות משורטטות ולהיות יפים כמו פסלי שיש איטלקיים עתיקים, אך הם יתגלו במלוא הדרם דווקא כשהם מתגלשים בחדווה על במה מלאה במים - הכי פשוטים, הכי משתטים, הכי אנושיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו