איך נצליח לשמר את זיכרון השואה?

הערב (חמישי) יתקיים בצוותא בתל אביב ערב ליום השואה בשם "אירוע שיצא מרשות היחיד: הדור השני והשלישי ממשיכים לספר את סיפור השואה".

את האירוע תנחה שירי ארצי, בתו של שלמה ארצי ואחייניתה של הסופרת המנוחה נאוה סמל, שעסקה רבות בשואה בכתיבתה. האירוע יוקדש לזכרה של סמל וישתתפו בו גם חנן יובל, שהרה בלאו, טל בשן, יגאל שדה ועוד.

"העדויות ממקור ראשון באמת הולכות ופוחתות", אומרת ארצי, דור שלישי לשואה בעצמה. "אנחנו הולכים ומתרחקים מהתופת, ובאופן מסוים הסיפור הופך להיות התופת מהמרחק, והוא מתעדכן כל הזמן. לדור הראשון יש את הסיפור שלו, הדור השני הוא תופעה בפני עצמה וכנ"ל לגבי הדור השלישי. ככל שהשנים עוברות, הסיפור מתרחב. פעם קראו לזה 'יום השואה והגבורה', היום זו השואה והשלכותיה. אנחנו המון שנים בתוך 'השלכותיה', והמבט, מתוקף הדברים, הולך ונעשה יותר על זה. פחות על האבן המוטלת במים ויותר על האדוות, שכולנו חלק מהן".

אביך שלמה ארצי ודודתך נאוה סמל ז"ל היו בני הדור השני להורים שורדי שואה. עד כמה השואה היתה נוכחת בחיים שלך כדור שלישי?

"זה היה מאוד נוכח, אבל אני חושבת שרק כשהפכתי לאדם מבוגר הבנתי עד כמה. את חיה בתוך קדרה מלאה רכיבים, ולוקח זמן להיות מסוגלת לבודד אותם. בבית של סבא וסבתא המילה 'שואה' היתה כמו לחיות בידיעה שאת חיה על אדמה שתחתיה כור רדיואקטיבי. היתה קרינה, קרינת שואה. איך היא באה לידי ביטוי? אני חושבת שבפעימת לב חרדתית. יש בי משהו שהוא תמיד נכון לחרדה, מין ערנות לאסון, שלא נדע.

"הייתי מאוד קרובה לסבא וסבתא, גדלתי אצלם, ואני זוכרת היטב את החיים עם סבתא שישנה רק עם כדורי שינה, שיש המון דברים שהיא לא מספרת. לצד זה היתה הנוכחות של סבא שהיה ממש לפיד זיכרון מהלך. אני זוכרת שלפני מותו מה שהכי הטריד אותו היה מי יזכור את אלה שרק הוא זוכר. הוא חי עם תחושת שליחות אמיתית, בכל שעת ערות היה מוטל עליו לזכור. זה משהו שמאוד עבר לנאוה. תפקיד הזיכרון והשליחות של הזיכרון. אצל אבא שלי זה היה קצת יותר התקומה. בעוד שנאוה לקחה על עצמה את הזיכרון של מה שהיה שם, אבא שלי לקח את הסיפור הישראלי, של פה".

ואצלך?

"לא קיימת אצלי השליחות הזאת. מה שיכול לאפשר באמת את המשך קיומו של הזיכרון זה להתבונן בסיפור בעיניים מפוכחות ולדעת שזיכרון דינו להשתנות. כשמנסים לעצב זיכרון, צריך להבין איפה הסיפור ההוא פוגש אותנו היום. הזמן הולך קדימה ואנחנו מתרחקים ממה שהיה, ואני חושבת שהדרך היחידה למנוע מזה להפוך לאנדרטה חסרת חיים היא לנסות לחפש כל הזמן את החיבור העדכני והרלוונטי. צריך למצוא את נקודת המפגש שלהם עם האנשים החיים".