הריאיון המבריק של אסף ליברמן עם אלדד קובלנץ, לא הפסיק לטלטל אותי לאורך המסע בגבול הדמדומים במזרח מדינת ישראל. זה דבר אחד לשער איך מתנהלים הדברים, וזה דבר אחר לחלוטין לגלות שזה אפילו יותר גרוע מכל מה שיכולת להעלות על הדעת.
בראיון, קובלנץ מודה שהעדיף שירים שהיה להם את הצליל של גלגל"צ, מודה שהעדיף את דנה ברגר על אייל גולן, אך ורק כי היא היתה "הדבר הנכון", ובדיעבד מודה גם שזו היתה טעות מוחלטת לא לזהות את הפריצה של המוזיקה הים תיכונית למיינסטרים. למרות זאת, קובלנץ עשה את אותה הטעות עם התאגיד כשהוציא להורג את האקלקטיות של 88. והכל על מה?
זה אולי הדבר שהכי מדהים לגלות בראיון. כמה המניע של כל זה היה בסך הכל גחמה אישית, שום מחשבה או חשיבה מה זה עושה לתרבות. קובלנץ חשב שניתן לו יותר מדי כוח כעורך מוזיקלי, ולכן נתן לעצמו כוח אינסופי כמנהל התחנה. כך נוצרה הפרוגרמה להשמדת המגוון התרבותי של ישראל.
הכל מתחיל ונגמר אך ורק בקובלנץ ובתפיסה שלו. לאורך כל הראיון, הוא מתגלה כשיקוף מראה של מה שהוא יצא נגדו. הוא מעיד על ה"נזק" שנעשה בלהשמיע את "אני רוצה להיות הכלב שלך", של איגי פופ, ופוסל אותו כשיר איזוטרי שאיגי פופ כבר שכח. וכל זה למה? מה הפך את קובלנץ לאוברמנטש של עולם המוזיקה?
גם לזה יש תשובה. והיא די מדהימה. כי בניגוד לחברים המתנשאים מהתקליטיה, ששמעו רק רוק מתקדם, קובלנץ היה "גאון" ייחודי שמותר לו הכל, כי הוא אהב לשמוע גם את פיל קולינס.
לא קובלנץ, היית אדם מתנשא שחשב שהוא הגיטריסט הכי טוב בירושלים, היית מתנשא כעורך גחמני שמשמיע מה שבא לו, והיית הכי מתנשא כשהחלטת שקיבלת יותר מדי חופש כעורך, ולכן כפית את גחמות הדיקטטורה המוזיקלית שלך על מדינה שלמה.
אומרים שאי אפשר להתווכח עם הצלחה, ואין ספק שלשיטתו - קובלנץ הצליח. הצליח לפתח תרבות בינונית (אגב, הוא מודה בזה בחצי פה בראיון), הצליח להרחיק את אוהבי הרדיו, ולהחליף אותם במאזינים אגביים.
אבל אפשר להתווכח על מחיר ההצלחה שלו. קובלנץ מודה שהוא אוהב סטטיסטיקה, אבל שוכח את האנושיות שמעבר לה. בסופו של דבר, לתרבות הישראלית שהוא חנק והטביע, לא שינה אם היא טבעה בבריכה שעומקה הממוצע הוא עשרה סנטימטר.
בהמשך, מופיעים הדברים שכתבתי על האיש ומעלליו לפני כעשור, כשנלחמנו להשאיר את 88 כמו שהיא. הכל נמצא כאן, אלא שאז הדברים נכתבו מתוך כאב ואובדן האהבה. היום, כשהוא בפנסיה, גבוה מעל עיי החורבות של הרדיו שהותיר אחריו, קובלנץ הוא זה שאומר דברים דומים באותה זחיחות והתנשאות שליוותה אותו לאורך כל הדרך, כעורך מופרע או כצמצם תרבות, ותמיד, ללא שום התחשבות אמיתית במאזינים.
לפני כשבועיים התראיין קובלנץ ואמר שפלייליסט זה כמו כותרות בעיתון. וחשבתי על זה שאולי יש משהו בדבריו של מר קובלנץ, שכן מה יותר "נכון" בחיים מאשר לקום מדי יום, בוקר בוקר, שעה שעה, ולקרוא ולשמוע, שוב ושוב, את אותן כותרות: "רבין נרצח", "פרצה מלחמת המפרץ", "מלחמה בקוסובו", "נוסדה גלגל"צ", ועוד כותרות של אסונות משנות ה-90.
נשמע מגוחך, מר קובלנץ? כל יום אותן כותרות ששבות וחוזרות? ובכן, לא יותר מגוחך מהרדיו שאתה מנסה לכפות עלינו עם הפלייליסט של "88 בהרצה". אם לשיטתך "פלייליסט זה כמו כותרת בעיתון", אזי הכותרת צריכה לשקף את הכאן והעכשיו. את ההתחדשות, את המגוון של האירועים, וגם את דעת עורך הכותרת.
לפני שנהפכה לתאגיד, אהבתי מאוד להקשיב למוזיקה שהתנגנה ב-88 מדי יום. הסיבה שאהבתי להקשיב לה היא שהיו שם בני אדם שהשמיעו מוזיקה שהיתה קשובה לרגע, למקום ולזמן, מוזיקה שהם אהבו.
כשהיה יום שמח, כשהיה יום עצוב, וכשהיה יום חול רגיל שכזה, הרדיו הוסיף את שכבת פס הקול של חיינו, זה היה פסקול ייחודי, מגוון ומפתיע בכל יום מחדש. עם רגישות וטעם שיכולת להתחבר או לא, אבל תמיד שווה להקשיב. ידעת שכל שיר נוגן בהתכוונות מלאה, עם הרצון לשתף ולרגש ולחלוק את האהבה הגדולה הזו שנקראת מוזיקה.
זוכר את זה, מר קובלנץ? זוכר איך זה לאהוב מוזיקה באמת ובתמים? מוזיקה שאתה כל כך שמח ממנה שאתה רק רוצה לחלוק אותה עם העולם? זוכר איך פעם אנשים היו מזמינים חברים אליהם הביתה לשמוע תקליטים? זוכר איך עורכים ניסו להכיר לקהל אמנים חדשים שרק הם הכירו ואהבו? אני זוכר.
גם היום אני זוכר איך לפני למעלה מעשרים שנה שמעתי בגלי צה"ל שיר יפיפה של אמן שלא הכרתי, והתבוננתי ברדיו מהופנט מהקסם. הקטע היה של גיטריסט בשם ויני ריילי. כל כך התרגשתי מהקטע שמיד ציינתי לעצמי לעקוב אחרי העורך של התוכנית, עורך עם טעם משובח. אתה יודע איך קראו לעורך ההוא? לעורך ההוא קראו אלדד קובלנץ, והוא העשיר את חיי כשניגן קטע שלא היה בשום פלייליסט ועל כך אני מודה לו עד היום. באיזה פלייליסט של גלגל"צ נוגנו שירים של ויני ריילי? אני אחסוך לך את החיפוש, מר קובלנץ - באף אחד.
אבל ב-88 החופשית ניגנו את ויני ריילי. ניגנו עם הרבה כבוד לאמן משפיע וחשוב שגם אם לא הצליח להיות שם ענק, עדיין יצר מוזיקה נפלאה בשביל מי שהקשיב. מעבר לויני ריילי וגיבורים דומים מהעבר, ב-88 החופשית השמיעו אמנים "קטנים" שלא יעברו שום ועדת פלייליסט, אבל יוצרים פלאים גדולים. אמנים שהופכים לחבר לחיים עבור מי שאוהב אותם.
אתה מבין, מר קובלנץ, במיטבו, רדיו הוא החבר הכי טוב שלך לחיים. הוא תמיד שם איתך, כשאתה קם בבוקר, נוסע איתך אל עבר עמל יומך ומלווה אותך עד שאתה נרדם.
עד לפני שבועיים, הרדיו של 88 על שלל השדרנים המגוון היה בדיוק כך: חבר אינטימי לחיים. כזה שרואה אותך, חש אותך ומלווה אותך ברגעים קשים וטובים. הרדיו הזה הוסיף פסקול רגיש ומגוון לחיינו, גם אם היו דברים שניתן היה לשנות או לשפר, הרדיו תמיד היה חבר ואנושי.
אבל ברגע שיש פלייליסט דורסני, מהרגע שכל מה שמעניין את הרדיו זה לדחוף למאזינים עוד ועוד להיטים בשרשרת בשביל לשכנע את אלו שאינם מקשיבים לו לבוא, ובכן אותו חבר רדיופוני קרוב ואינטימי, הפך בין לילה למפטם אווזים אכזרי במיוחד. כך אני חש בשבועות האחרונים. כאשר אני פותח רדיו ומחפש משהו יפה וחדש שאפשר להתרגש ממנו, אני שומע עוד ועוד להיטים מוכרים וטחונים עד זרא.
"רק מטורף חוזר רעב אל נעוריו", שר שלמה ארצי. כדאי לך להקשיב, מר קובלנץ. שיטת הפלייליסט הצליחה לך בגלגל"צ. הצליחה כל כך, שהיא הבריחה את כל חובבי המוזיקה לשמוע את 88.
View this post on Instagram
אתה מבין, מר קובלנץ, השיטה שאתה מנסה לכפות היא בדיוק זו שיצרה את 88. אם תמשיך לנסות ולחזור רעב אל נעוריך, תמשיך להתעקש על הפלייליסט ב-88, אתה תבריח את כל מי שעומד כאן היום ואומר לך לא. לא לכפיית הפלייליסט על 88 החופשית.
אין ואקום ביקום, מר קובלנץ. אם תתעקש להרוג את הרוח החופשית של 88, אנחנו כאוהבי מוזיקה נמצא לעצמנו תחנות אחרות. תחנות שמשדרות מוזיקה שנבחרה על ידי בני אדם, עם מגוון, עם טעם ובעיקר עם היגיון פנימי. אתה תישאר עם תחנה ממושמעת של רובוטי פלייליסט.
אכפת לנו באמת ובתמים. כל כך אכפת לנו, מפני שכשאתה אוהב באמת משהו כל כך נשגב, פלאי ומרומם נפש כמו מוזיקה במיטבה, אתה תעשה הכל כדי לא לסבול מהאהבה שלך. ואם זה אומר להילחם על האהבה שלך, אז כך יהיה. ואם זה אומר גם לא להקשיב לתחנה שפעם היתה בית בשבילנו, אז כך יהיה. מוזיקה היא תמיד אהבה ואף אהבת אמת לא נוצרת בכפייה, בהתעקשות או במהלך כוחני כמו פלייליסט. הבסיס לאהבה הוא תמיד החופש לבחור בה.
-----
דברים שכתבתי לעצרת המחאה אמש של אנשי משמר 88.
גילוי נאות: הכותב הגיש מועמדות למשרת מנהל גלגלצ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו