הרבה מאוד מילים אפשר לכתוב על המופע הארוך, המושקע והמהפנט של סטיבן וילסון בהיכל התרבות אמש (ש'), בהתאם לעוצמת הרגשות שהוא עורר ולאיכותו המרשימה לכל דבר ועניין. באופן לא צפוי כלל, אפילו מי שבא על תקן מעריץ של להקת האם של וילסון משנות התשעים קיבל מנה קטנה אך מתוקה של נוסטלגיה.
וילסון כבר הופיע כמה וכמה פעמים בישראל, לקידום פרויקטים שונים ובקונסטלציות שונות, אך למופע הזה נוספה הצהרה בומבסטית לאיכות בלתי סבירה של סאונד וחדשנות טכנולוגית. על פי יחסי הציבור למופע, היכל התרבות נבחר בשל התאמתו לכללים הנוקשים והמוקפדים של סיבוב ההופעות הזה. ואכן, בומבסטית ככל שהיתה, ההבטחה קוימה במלואה לאורך כל המופע עם סאונד נדיר באיכותו, ו-וידאו ארט מהפנט על גבי מסכים ענקיים, הן בגב הבמה כמקובל והן בקדמת הבמה, בין הלהקה לקהל. אבל יותר מכל, היתה זו להקתו הפנטסטית של וילסון שהדהימה בנגינה שצריכים להיות עדים לה (או להאזין לה באלבום ההופעה המצוין של וילסון שיצא בשנה שעברה) כדי להבין עד כמה מדובר בהפקה עוצרת נשימה.
עוד בטרם עולה הלהקה לבמה, קריין בעל קול מכני מזמין את הקהל לצפות בסרטון קצר שנועד "לבחון את תגובת הצופים לתכנים שילוו את ההופעה". מדובר בסרטון שמצמיד תמונת רקע למילים כבדות משמעות כמו 'דת', 'אמת', 'מדע', 'אהבה' וכו'. את הסרטון מלווה מוזיקה נאיבית, הצימוד לעתים מעניין ולפעמים משעשע, והקהל אף משחרר צחוק גדול כשתמונת הכנסייה הסיינטולוגית מוצמדת למילה 'בדיה'. אבל מה שמתחיל תמים הופך במהרה למשחק אסוציאציות אכזרי, כשאותן תמונות שהצימוד להן היה תחילה מעורר מחשבה לכל היותר, הופך לגרוטסקי, מקברי ומציאותי מאוד. כך למשל, אותה תמונה שמקודם הוציאה מהקהל צחוק קולני, מקבלת נופך אחר לגמרי כשמוצמדת אליה המילה 'אמת', או כשלתמונה של התעללות בילדים מוצמדת המילה 'אהבה'. כמעט כל תמונה שמוצמדת אליה המילה 'חדשות' הופכת בבת אחת מצילום פשוט, לכאורה, לטריגר, הפעלה של מידע שנהוג להדחיק.
הפקה עוצרת נשימה. וילסון בהיכל התרבות // צילום: אורית פניני
הפתיח המבריק והסוחף הזה מתקשר באופן טבעי יותר דווקא לחומרים המוקדמים של פורקיופיין טרי, אך מכניס את הקהל לאווירה המתאימה, שתשרור בחלל אוויר למשך השלוש השעות הבאות, עם הפסקה לא שגרתית אך מתבקשת של עשרים דקות המפרידה בין שתי מערכות, ושיר אחד מיותר.
"תודה רבה, ערב טוב תל אביב", מברך וילסון את הקהל כבר לאחר ביצוע השיר הראשון, באופן שנדמה כאילו היתה העברית שפה שגורה בפיו, ולא בכדי. לא די בשיתופי הפעולה הארוכים והמצליחים עם אביב גפן ונינט טייב, לווילסון אף בת זוג ישראלית, וכאמור, כמעט כל סיבוב הופעות שלו עובר גם בארץ. "תמיד להופיע פה מרגיש לי כמו הופעת בית", הוא אומר לאחר מכן, מילים שבעידן ה-BDS מתקבלות כ... ובכן, מוזיקה, לאוזני הקהל הישראלי.
וילסון כבר לא ילד, אבל פרט לכמה גינונים מינוריים של כוכב רוק מזדקן, כמו להציג את הגיטרה החשמלית ש"היתה פופולרית במחצית השנייה של המאה הקודמת" לבני ה-25 ומטה שנוכחים באולם, או לדון בנושא השחוק של צפייה בהופעה דרך מסך הסמארטפון, כמעט שום דבר בהופעתו לא מסגיר את גילו. אמנם כרס קטנטנה מפארת את בטנו, אבל הכפיל גרסת הרוקנרול של הארי פוטר, שמתהלך יחף על הבמה במשך כל ההופעה בלי להזיע טיפה, שר צלול ומנגן פנטסטי, בדיוק כמו לפני 20 שנה כמעט, אז הופיע עם "פורקיופיין טרי" לראשונה בישראל. אגב, אותו דיון על נפלאות הגיטרה הסתיים דווקא בפאנץ' מצוין ולא לא מתוכנן. "לך יש גיטרה חשמלית, נכון נינט?", שאל וילסון את הזמרת שהפכה ממאמי לאומית לסוג של פי ג'יי הארווי מרדנית, וזו ענתה בלי להתבלבל: "כן, זו הבעיה שלי בישראל". הקהל הגיב בצחוק מתגלגל.
שרה, רקדה והצחיקה. נינט // צילום: אורית פניני
כבר עם ביצוע השיר הראשון, כל ההבטחות למופע מרשים מקוימות ואף הרבה יותר מזה. "Nowhere Now" מהדהד באוזניים בעוצמה אדירה ומדגים הלכה למעשה את מה שהולך לשרוף את האוויר בהיכל עד לאחר חצות. נינט הצטרפה לבמה לביצוע "Pariah" מיד לאחר מכן (וחזרה מאוחר יותר לבצע עמו את "People Who Eat Darkness"), אבל מי שהתפלא לגלות שווילסון שולף את הקלפים החזקים שלו כבר בהתחלה, הופתע עוד יותר אחר כך כשהתברר שזה רק קצה השרביט של מופע הקסמים הזה, מופע שמספק תמורה יתרה לכסף. רובו המוחלט של הסטליסט נבחר בקפידה, כל הביצועים לכל השירים עמדו בסטנדרט האימתני שהציבו השירים הראשונים, ואפילו האירוח הצפוי של אביב גפן בהדרן לביצוע "Blackfield", השיר שפתח את הקריירה המשותפת של השניים, היה ראוי וטוב, מבלי שגפן יתבלט מדי, כפי שקורה בדרך כלל כשהוא מתארח בהופעות של אחרים (ע"ע היהודים). רק שיר אחד, כאמור, היה תקוע כמו עצם של כריס מרטין בגרון.
"בטח שמתם לב שאתם יושבים ואנחנו דווקא להקת רוקנרול די סקסית", ציין וילסון, שלעומת יצירותיו המופנמות הוכיח במופע זה שהוא קשקשן לא קטן וגם בחור די מצחיק, כבר בפתח ההופעה, ונתן לקהל רשות להמשיך לשבת אבל הבטיח שבשלב מסוים הוא יבקש מכולם לקום ולחוות את ההופעה גם דרך הרגליים. זה קרה לפני השיר השני במערכה השנייה, בנאום הארוך ביותר שנשא הזמר, ודווקא לכבוד "Permanating" הצורם בחייכנותו באמצע ההופעה הדי קודרת וכבדה, במובן הטוב של המילה.
מופע מוקפד באופן יוצא מן הכלל. וילסון בהיכל התרבות // צילום: אורית פניני
וילסון מתגאה בעובדה כי הצליח, לאחר 30 שנות יצירה, לכתוב שיר פופ ראוי. אבל בדיוק כפי ש"Permanating" תקוע ממש כמו עצם בגרון באמצע האלבום "To the Bone" (משחק מילים מכוון לחלוטין) שהמופע מקדם, השיר השמח גם לא קשור ליתר ההופעה בשום דרך ובטח שלא מצדיק את ההקדמה הארוכה לה הוא זוכה. קשת הצבעים קולדפליי סטייל שמלווה אותו, מדגישה את חוסר שייכותו למופע עוד יותר.
אך כאמור, מדובר במעידה יחידה במופע קרוב למושלם, שמבחינות רבות אף נותן הגדרה חדשה לשלמות. זהו ללא ספק אחד המופעים המוקפדים, המרגשים, העוצמתיים והמהפנטים שנצפו בהיכל התרבות ובישראל בכלל לאחרונה, ולראייה, גם לאחר שלוש שעות, הקהל פשוט לא רצה לעזוב את האולם והמשיך למחוא כפיים בהתלהבות דקות ארוכות. עם המחסור היחסי בשמות גדולים שצפויים להגיע השנה להופעות בארץ, מדובר על מתחרה בטוח על תואר ההופעה הבינלאומית הטובה ביותר לשנת 2019 בישראל.
• הדמויות ההזויות בתולדות האירוויזיון
• השיר שנכתב על חתונת לוסי אהריש וצחי לוי
• הרשת בטירוף: הייתם מזהים את מדונה?
• לא תאמינו איך נראית שרת התרבות של שבדיה
• מי הדמות הוולגרית בתולדות "האח הגדול"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
