צעירים לנצח: סווייד בישראל

צילום: שלומי פינטו // סווייד בלייב פארק

ברוב פאתוס, הדר, עשן וצלילי קלידים עלו אמש (ד׳) חברי להקת סווייד על במת הלייב בפארק בראשון לציון, להופעתם ה-מי עוד סופר כמה בישראל. בשלב זה, אחרי ביקורים בשנות ה-90, שניים מהם בעשור שחלף (פלוס הופעות סולו של סולן ההרכב, ברט אנדרסון, והתארחויות בהופעות של אביב גפן) הם כבר מכירים טוב מאוד את הקהל הישראלי.

• הפעם מבחירה: עדן פינס בעירום

• דמי מור: אמי מכרה אותי לאנס בגיל 15

• שוד ושבר: טהוניה בעקבות ליהיא גרינר

הוא, מצדו, פחות מכיר את החומרים החדשים של סווייד, אלה שעמם בחר ההרכב לפתוח את הערב. לא ש-"As One" האפל ו-"Snowblind" עתיר הדיסטורשן אינם ראויים, הם בהחלט כאלה. אבל בשלב זה בקריירה הארוכה והמפוארת של הלהקה, כאחת מארבע הלהקות הגדולות שהובילו את גל הבריטפופ של הניינטיז (רק אל תזכירו את המושג הזה לידם, אם אפשר), גם חבריה ודאי מודעים לכך שרוב הקהל שלהם בעיקר רוצה, כמאמר ג׳יימס מרפי, שישתקו וינגנו את הלהיטים.

פתיחה מבהילה, המשך נפלא // צילום: שלומי פינטו

לא שזה מפריע להם להפציץ בלא פחות משלושה שירים חדשים, בטרם הם מודיעים על צלצול פעמוני הכנסייה של "We are the Pigs" מ-93׳, אך אל דאגה, זו רק קלאסיקה ראשונה בערב רוויי להיטים על זמניים מגלגולו הראשון של ההרכב הבריטי, בהם גם "Because We’re Young" הנהדר שמייצג, אם לא את גילו הביולוגי של אנדרסון בן ה-52 בעוד ימים ספורים, אז לפחות את המראה החיצוני שהוא ממשיך לתחזק היטב, או כמו "Metal Micky" ו-"The drowners" המושלם, מפלצות אנרגיה מימי אלבום הבכורה העליזים.

כאמור, חרף הפתיחה המבהילה, בשלב מסוים הממתקים ממשיכים להגיע בזה אחר זה. "Flashboy" הוא רק ייצוג אחד מהאלבום הקלאסי "Dog Man Star", שמהווה את חלק הארי בסטליסט מרצה הקהל של ערב זה. פלאשבוי גם מסמן את הרגע בו אנדרסון עושה את מה שבשלב זה כבר מצופה ממנו בהופעה, וזהו כמובן אקט ההסתערות על הקהל והשתכשכות בזיעת סוף קיץ, בעודו מפלס דרכו בין ההמונים. הסולן הגרום כבר זכה לא אחת לכינוי "חיית במה", וזה עדיין רלוונטי כמו גם די מדהים, יש להודות, לראות אותו בפעולה, נותן 150 אחוז מעצמו ומספק לקהל חוויה ואסתטיקת רוקנרול נדירה משהו, בשלהי 2019.

20 דקות לתוך ההופעה, בעת בביצוע מושלם ל-"Trash", גם אנדרסון עצמו מציין (בטרם הוא מונה את מספר ההופעות שעוד נותרו לו לעשות בסיבוב הופעות זה), כמה הוא וחולצת הכפתורים המחויטת שלגופו כבר רטובים לחלוטין, קצת יותר רטובים מאלה שבאו לראות את ההרכב שהוא מוביל בגאון (סליחה ברנרד באטלר), עם הפסקה של שבע שנים באמצע. למעשה, מדובר בערב נדיר בו הלהקה המופיעה מתפרעת הרבה יותר מאלה שבאו לראותה, אשר הערכה גסה תמקם אותם גילאית בנקודות שונות בעשור הרביעי לחייהם. הזמר שם לב לכך בעצמו, כשהוא מבקש, ואף כמעט דורש מהם שוב ושוב לצעוק חזק יותר, במיוחד לפני פצצת האגרסיות המסוגננת שהיא "Animal Nitrate", שיר הפריצה הבינלאומית של הלהקה. ואלוהים יודע שהביצוע שלה הערב דרש את הצווחות שהם חיפש לשמוע.

חיית במה, גם בגיל 52. אנדרסון // צילום: שלומי פינטו

זהו גם בדיוק הרגע שבו ההופעה מתעוררת לחיים באמת (מצד הקהל, כן? הלהקה הייתה שם כבר מהתו הראשון). "זהו. זה זה", אומר אנדרסון ומצביע על עומדי השורות הראשונות. "בגלל זה אנחנו עושים את זה". משם הוא ממשיך לנאום הוקרת תודה כנה למעריצים הוותיקים, תודה שמיועדת לקהל נאמן, מצד אמן ופרפורמר בחסד שראה כמה הופעות בחייו ויודע ששמירה על גרעין אוהבים כה אדוק הוא לא עניין של מה בכך.

וזה הקהל לו הוא גם מקדיש את "Wild Ones", בביצוע יחיד ואקוסטי, שמצליח להפוך גם את הלייב פארק לכמה רגעים לאינטימי כמו כל מועדון קטן שנכחתם בו אי פעם. וממש כמו העור, הגזרה והשיער, גם קולו של אנדרסון נותר צלול כשהיה בעבר. וזה עוד יותר לא מובן מאליו, בהתחשב בגבהים אליהם הוא נדרש להגיע.

מילה צריכה להיאמר גם על כמות הקהל, או אם לדייק - דלותו. לא, לא היה מדובר בנוכחות מביכה, אפילו רחוק מכך. אבל קשה היה לפספס את הקרחות הרבות באזור הדשא, כנראה פונקציה של לוקיישן לא בהכרח נוח להגעה (או למילוט) ובעיקר - ביקורים תכופים בארץ של ההרכב במצבי צבירה משתנים. הביקור האחרון של סווייד במחוזותינו היה ב-2015, רק לפני ארבע שנים. אנדרסון עצמו היה כאן ממש לאחרונה, במאי השנה. זו כנראה הסיבה המרכזית לכך שלא היה מדובר הפעם באירוע בסדר גודל המוני, כמתבקש מהופעה של אחד מהרכבי הגיטרות הבריטים האחרונים שעוד יודעים לתת הופעה.

הוא רטוב לגמרי, הקהל קצת יבש // צילום: שלומי פינטו

אלה שדווקא באו (ושוב - לא היה מדובר באמת במעטים) זכו לגרסת לייב מצוינת של "Saturday Night", בלדה שנפקדה מסט ליסט ההופעה הקודמת ההיא. מיד אחריה מגיע "The Beautiful Ones", להיט היסטרי ששוב הביא את הפארק לגבהים בהם ריחפה הלהקה לכל אורך הערב, גם אם פוקדי המקום עצמם מעט השתהו בהגעה אליהם.

את הערב הם חותמים עם הקדשה של "Life is Golden", מתוך "The Blue Hour" מ-2018, לבנו בן ה-7 של אנדרסון, שוודאי נם בשעות אלה בביתו שבבריטניה. בחירה תמוהה לסיום ערב? אולי, אבל היא התקבלה באהבה על ידי קהל מחבק, גם אם לא מוטרף מדי.

• או מיי גאד: כך נראית היום ג'אניס מ"חברים"