פסגת הכתיבה של ניק קייב

כבר באלבום הקודם של ניק קייב והזרעים הרעים, "Skeleton Tree", שיצא כשנה לאחר מותו המחריד של בנו הצעיר ארתור, היו רבים, מבקרים ומעריצים, שחיברו בין השירים המורבידיים לטרגדיה האישית של קייב. אבל למען האמת (שלא צריכה לשנות כמעט כלום בחוויה הסובייקטיבית של המאזין), חלק גדול מהאלבום הוקלט טרם האסון, והחלק האחר נוצר כשקייב עדיין היה בתהליכי אבל מוקדמים. למעשה, "Ghosteen" החדש, ששוחרר בבכורה עולמית ביוטיוב בסוף השבוע להאזנה קולקטיבית, הוא האלבום המלא הראשון שיוצר המוזיקאי האוסטרלי המחונן אחרי שנאלץ להיפרד מבנו.

באופן די מצמרר, האלבום, לפי דברים שאמר קייב עצמו בעבר, הוא החלק השלישי בטרילוגיה שהחלה באלבום "Push the Sky Away", והיום ניתן להבין את השינוי שהתחולל ביצירה. פרק הסיום של הטרילוגיה הפך, בכוח צירופי המקרים והסתמיות המחלחלת של החיים, לרקוויאם מסעיר נפש, עוצמתי בכנותו ומרהיב באנושיותו. זוהי אמירה מסוכנת מאוד כשמדובר בכותב בשיעור הקומה של קייב, אבל אסתכן ואומר זאת בכל זאת – ייתכן שמדובר בפסגת הכתיבה שלו אי פעם.

• טעימה מהטירוף: טוני רובינס בישראל

• דנה נגד הכתבת: האמת על הסרטון הוויראלי

• מי מתחזה לקרן פלס ואקי אבני?

• שערוריית דמי לובאטו: אימה דווקא בעד

רבים מהכלים הספרותיים והמילוליים ששירתו את קייב בעבר משרתים אותו גם כאן. כמה פעמים במהלך האלבום מוזכר ישו, וכמעט בכל פעם הוא מופיע כתינוק המונח בזרועות אמו. כמה וכמה פעמים להבות תנ"כיות בוערות כשהן מלחכות רעמות שיער של סוסים או שורפות עצים. הנופים שקייב מצייר במילים שלו הם פנטסטיים, לעתים מרגישים כציטוט מאגדה מוכרת. זה גם המקום להזכיר את עטיפת האלבום – ציור קיטשי שנראה כהיפך המוחלט של השחור הבולע והקודר של עטיפת האלבום הקודם.

הסיפור מונע מכוחו של הרגש ולא מתוך תנופה רציונלית. ההבדל המהותי הוא הפרופורציה – הסיפורים הם לכאורה קטנים יותר, אישיים יותר, אפיים פחות. אבל זה רק לכאורה, מפני שכל סיפור כזה הופך במהירות לעולם ומלואו, לכזה שמחובר למשהו גדול ואוניברסלי יותר מהגיג של ישות אחת.

מבחינה מוזיקלית, מדובר באלבום המופשט ביותר שיצר קייב עם הזרעים הרעים. האווירה הסינמטית שאפיינה את אלבומי הטרילוגיה הפכה לאבסטרקטית ממש, ואין מסגרת תופים או כלי הקשה שאוספת את הכל יחד ומגדירה צורה וקצב. במקומם, שטיחים אווירתיים של קלידים ומיתרים נמתחים לאורך השורות, ומעניקים חיזוק לרגש שמשרטטות המילים. העבודה עם וורן אליס מגיעה כאן לשיאים חדשים, וניתן רק לדמיין כיצד הסינרגיה המופלאה בין שני היוצרים והחברים הוותיקים האלה סייעה להטעין את האלבום הכפול הזה ולדייק את הכוונה שלו. מסקרן לגלות כיצד יעבדו את השירים הללו כך שיוכלו לעלות על הבמה לצד החלקים המוקדמים יותר בגוף היצירה המשותפת שלהם.

קייב תיאר את השירים בחלק הראשון של האלבום כ"ילדים", את אלו שבחלק השני כ"הורים" ואת "Ghosteen" כ"רוח הנודדת ביניהם". בפועל, שמונת השירים בחלק הראשון קצרים יותר ובחלקם פתורים פחות, כלומר מעלים שאלה/ תמיהה/ כמיהה ולא זוכים לסיפוק, ואילו בחלק השני נראה שמתגבשות להן תובנות והשלמות שנותנות מזור לאותם חיבוטי נפש, או לפחות הקלה מסוימת. כך למשל מופיע בחלק הראשון השיר המצמרר "Sun Forest" עם המילים: "ואדם בשם ישו, הוא הבטיח שיעזוב אותנו/ עם מילה שתאיר את הלילה, הו הלילה/ אבל הכוכבים שתלויים על חוטים כבים אחד אחרי השני/ וזה לא כיף, לא/ לעמוד כאן לבד וללא שייכות/ עם אדם שמשתגע מאבל ומכל צד גנב".

בכניסה אל החלק השני כבר מתעוררת דאגה מסוימת. האווירה המורבידית והרפרנסים שמטיילים בין עולם החיים לעולם המתים, מזכירים מדי את האלבומים האחרונים שהקליטו דייוויד בואי ולאונרד כהן, והפכו לאלבומי פרידה אחרי שאלו הלכו לעולמם זמן קצר לאחר צאתם. לרגע מתעורר חשש אמיתי לכך שעוצמת הכאב וגודל האובדן יכריעו את קייב, שהוא לא ימצא דרך להתמודד איתם ולהמשיך בחיים, שהוא יבחר להיפרד.

אבל אז מגיע שיר הסיום, עם האזכור של המשל הבודהיסטי היפהפה על קיסה גוטמי, ומסביר לא רק את האלבום כולו, אלא גם את המסע שאותו עובר קייב מאז ששכל את בנו. המשל מספר על אם שאיבדה את בנה, אבל מגיעה אל הבודהה ומבקשת ממנו עצה כיצד להחזיר אותו. הוא שולח אותה לאסוף זרעי חרדל, אבל אומר שתוכל לקחת רק זרע אחד מכל בית שבו לא ביקר המוות. אחרי שקיסה עוברת בעשרות בתים, אין בידה ולא זרע אחד של חרדל, אלא רק תובנה על שותפות הכאב האנושי סביב האובדן שבמוות.

כך, ברגע אחד, מתברר למה קייב מחפש מגע פיזי וקשר עין ישיר עם המעריצים שלו בהופעות, ובסיומן מעלה עשרות מהם לבמה לעמוד לצדו. ברגע אחד נעשה מובן למה בסיבוב ההופעות האחרון הוא הזמין את המעריצים לשאול אותו שאלות בצורה לא מתווכת וענה על כולן ברצינות, באריכות וברהיטות שאופייניות לו. ברגע אחד ברור שקייב מצא את התרופה לכאב, והוא נחוש לפרסם אותה בכל הכלים שיש לו. הוא יודע שכל אחד מאתנו, כמו כל אישה ואיש בעולם, איבד אדם קרוב שיקר לו. הוא שותף לכאב הזה שלנו, ומתוך השותפות הזו מציע חיבוק מקרב ומנחם. הוא מציע את הפתרון הזה לכל אחת ואחד שעדיין נאבקים באובדן, ומעל לכל – הוא צנוע מספיק כדי לא לנכס לעצמו את התובנה הזו, אלא לבחור במשל קיים ולתת את הקרדיט לתורה בת מאות השנים של הבודהה.

אותו כאב מוכר ואוניברסלי, זה שקיים בכל בית ובכל משפחה, הוא מה שהופך את "Ghosteen" למאסטרפיס אמיתי. לא בגלל הזיהוי של נקודת החיבור הזו והפנייה אליה, אלא בזכות היכולת להפוך אירוע אישי כל כך לחוויה משותפת. לא רק בשביל למצוא לעצמו נחמה וריפוי דרך הכתיבה, אלא בשל היכולת המרגשת שלו להציע את אותם הדברים בדיוק למאזינים שלו. לא רק בשל האומץ הגדול ללכת בשביל גם כשהאורות בו כבים, אלא בשל חוסר הפחד והבושה לבקש מאתנו לתת לו יד ברגע הזה. לא רק בגלל המוזיקה, אלא, בעיקר, בגלל האהבה.

• הכי מתוק: הסלבס שסוגרים שנה דבש

• בוטים וארדואניזציה: מילות השנה תשע"ט

• שאקירה וג'ניפר לופז יופיעו במחצית הסופרבול

• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!