אלבום העשור שלי: ארקטיק מאנקיז

צילום: GettyImages // ארקטיק מאנקיז

"AM", ארקטיק מאנקיז, 2013

כמו הבהוב אחרון של גפרור לפני שהאש דועכת, כמו אגרוף אחרון שמתאגרף מצליח להשחיל לפני שהוא מתמוטט מנוק אאוט, כמו גול בזמן פציעות שמצמק תבוסה צורבת לכדי הפסד מתקבל על הדעת, כמו פרח שאיבד תחושת זמן והחליט לפרוח אחרי שהחורף כבר ארז והלך: ככה מרגיש האלבום החמישי של ארקטיק מאנקיז, הרביעייה משפילד.

סוגרים עשור:

• 20 הסרטים הגדולים של 2010-2019

• בחנו את עצמכם: מה לא קרה?

• סיפורי האהבה הגדולים של העשור

"AM", במחווה יפה לוולווט אנדרגראונד, הוא כנראה אלבום הרוק הגדול האחרון. יצאו אחריו אלבומי רוק, אפילו לקופים עצמם, אבל אף אחד לא הצליח לנסח את העוצמות של הז'אנר הוותיק הזה כמו האלבום המדובר. הוא בשרני ומחוספס, גברי וסקסי, לוכד רוח נעורים ומציב מראה בפני דור שמאבד את הבכורה שלו על הבמה הגדולה של המוזיקה העולמית.

"AM" הוא כנראה קו פרשת מים בתולדות המוזיקה. הוא אחרון בשורה של אלבומים שנפתחים בלחיצה משכנעת על דוושת הבנזין (Do I Wanna Know?"" האייקוני), ממשיכים עם המנוני אצטדיונים שרק מחכים לפגוש קהל של רבבות (""R U Mine?", "One for The Road", "I Want It All, ובעצם - כל השירים שבו), ומסתיים בדרך היחידה שבה רוק יכול להביע אהבה וחולשה מבלי לוותר על הפאסון שלו ולהפוך ליבבה עם "I Wanna Be Yours" המושלם. לא נולד אחריו שום אלבום עם כזו דחיסות להיטים ונאמנות מוחלטת לז'אנר שיצר אותו.

"AM" הוא כנראה סופה של תקופה. אחרי שהביטלס התחילו את רוק האצטדיונים, אחרי שהרולינג סטונס וקווין השלימו את הכיבוש האנגלי, אחרי 2U ובון ג'ובי, אחרי מטאליקה וגאנז אנ' רוזס, אחרי שהגראנג' מת וסיאטל חזרה לאפרוריותה, הקופים משפילד הוציאו את הרוק לסיבוב אחרון כדי לקבל את התשואות שמגיעות לו. אחרי "AM", נדמה שהרוק התחיל לקרוץ ליותר מדי סגנונות וכיוונים, ואיבד קשר עם נקודת המוצא שלו.

"AM" הוא כנראה יצירת חייו של אלכס טרנר, הסולן והיוצר הראשי של הלהקה. האיש שמגלם במראה, בקול ובגישה שלו את כל מה שהפך את הרוק לאגדי, הצליח לשבור את השיאים של עצמו ושל הלהקה, הצליח להחזיר את הז'אנר לעמדת ההדליינר של הפסטיבלים הגדולים בעולם ויצר, עם הלהקה ובסיועו של ג'וש הומי האגדי, אלבום שהוא מאסטרפיס, מקצה לקצה.