אחד המוזיקאים הישראלים הבודדים שפצה פה באופן ישיר וברור מול הממשלה במהלך משבר הקורונה הוא אסף אמדורסקי. נכון, גם טונה, שלום חנוך, הדג נחש וטיפקס הקליטו שירי מחאה, אבל מיעטו או נמנעו לדבר בקולם. הם גייסו את המוזיקה שלהם כדי להעביר את המסר. אמדורסקי הוא מעין תמונת מראה של ההתנהלות הזו - הוא הופיע בטלוויזיה והביע את המחאה שלו ושל רבים בחברה הישראלית, אבל לא פתח לה דלת אל המוזיקה שלו.
השיר החדש שלו, "את ואני נוסעים לאט" לא עוסק במצב ולא במשבר, לא מתחבר לרוח התקופה ולא מכיל אמירה סנסציונית או ביקורתית. הוא שיר אהבה. פשוט. כמעט פרוזאי. נטול דרמות גדולות, גם מבחינת העיבוד וההפקה. אם התרגלנו לקבל מאמדורסקי הפקות מרובדות ועשירות, מגוונות וגדולות, הפעם הוא צועד בכיוון השני. השיר מוגש כמעט עירום. הוא מופשט מכל מה שמיותר, מכל מה שאינו הכרחי לחלוטין לקיום שלו, מעודפים שהיו יכולים להכביד עליו ולמנוע ממנו לזוז.
המינימליזם הזה לא רק מסייע לראות שוב עד כמה אמדורסקי הוא כותב שירים מחונן, אלא עד כמה השיר הזה, באופן עדין ולירי, כן מצליח ללכוד את רוח התקופה. בחודשים האחרונים נאלצנו או בחרנו גם אנחנו להצטמצם אל ההכרחי בלבד, אל החיוני, אל הדברים שבלעדיהם בלתי אפשרי לקיים חיים. במציאות החדשה הזו, מה חיוני יותר מאהבה? מה הכרחי יותר מחיבור נפשי שיאשר לנו שאנחנו לא לבד?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו