אולי בשלב הזה של הקריירה של אד שירן, כשהוא כבר בן 30 וטוען להתבגרות, הוא יכול לוותר על השימוש בסימנים כתחליף לשמות אלבומים. אחרי "+", "X", "÷", מוציא כעת המוזיקאי הבריטי את אלבומו הרביעי "=", וכל הגימיק מתחיל להרגיש כמו גחמה של טינאייג'ר.
התקשורת בחו"ל קוראת לאלבום החדש "Equals" ("שווים"), כשם התמה שהוא מייצג. כאמור, שירן מספר לעולם על הזוגיות היציבה שהוא חווה כבר תקופה, ועל הפאזה הנוכחית שלו כאב וכאיש משפחה. הוא אפילו "פרש מהמוזיקה" לפני כשנתיים וחשב שיקדיש את חייו לבתו הקטנה, עד שהבין שהוא רוצה שזו תחזה בהוריו נהנים ממה שהם עושים ולא תראה בו אב ש"טכנית הוא מובטל". זה רעיון נחמד למכור לעיתונות, אבל זה לא שמישהו באמת חשב ששירן, מכוכבי הפופ המצליחים בעשורים האחרונים, לא יכתוב עוד שיר לעולם.
והוא אכן שב לכתוב שירים חדשים, שמספרים לנו את שעבר עליו בשנים האחרונות. ב"First Times" מספר הזמר על הרגע שבו שר באצטדיון וומבלי מול 80 אלף איש, הגשים לכאורה את החלום, אך בפועל התרגש יותר מהנשיקה הראשונה עם אשתו. הקיטש לא מסתיים שם וממשיך גם ל־"Collide", שבו הוא חולק איתנו קצת יותר מידע משהיינו רוצים, בתיאור של אקט אהבה בתוך קפסולה בשמיים בטוקיו.
הרגעים היותר מעניינים כאן נמצאים בסינגלים שנבחרו להוביל את האלבום. "Bad Habits" עוסק בהתפכחות שלו מחיי המסיבות וההרס העצמי, בשיר דיסקו שמזכיר את דה וויקנד. "Tides" הפותח הוא שיר רוק־פופ־גיטרות מהסוג שרובי וויליאמס היה מוציא ב־2003.
המוצלח שבשירים כאן הוא "Overpass Graffiti", שילוב של כל הטוב של האייטיז, מסינת'פופ ועד הפאתוס של דון האנלי ב־"Boys of Summer". כל היתר, גם אם לא רע באופן מהותי, קצת דביק במקרה הטוב, וקצת כמו משהו נוסחתי שכבר שמענו לא פעם במקרה הרע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו