מסכמים את תשפ"א: השיר שעשה לי את השנה

זה קרה לקראת סוף ינואר, במערכה האחרונה של החורף. ישראל כבר היתה נתונה במשך ארבעה חודשים במדכא שבסגרים, שיימשך עוד חודשיים לאחר מכן ויסתיים רק באביב. הלילות קרים, הימים קצרים וכל יום הוא ניצחון קטן במלחמה מתישה, שעיקרה הוא המתנה.

בשיא הימים הקרים והאפורים של חודש שבט אסף אמדורסקי שחרר שיר שבמידה רבה מסמל את רוח התקופה, ואין לו כל קשר לקורונה. הוא אפילו לא מתרחש בכאן ובעכשיו. "את ואני נוסעים לאט" הוא אולי הבלדה היפה ביותר שהוציא המוזיקאי בעשור האחרון, והוא בכלל מבט על זיכרון. בהווה מחשיך בחוץ, גשם וריח של אדמה, וזיכרון שעולה לוקח אותו ואותנו אל רגע אחר בזמן. הנה, תראו, גם הוא שקע ברומנטיזציה של העבר, בתקופה שבה התרפקות על רגעים שקרו בחיים אחרים היתה נחלת כלל.

וזה לא שקורה שם הרבה בשיר, לפחות על פני השטח. בחור, בחורה, אוטו ישן, נסיעה על כביש צדדי שמתחלף בכביש החוף. פיסת מציאות מפעם. משהו להיאחז בו בזמנים שלא מספקים יותר מדי כאלה. מי שאוהב את האמדורסקי שלו אנלוגי יותר מדיגיטלי, יוכל ליהנות מהשילוב המדויק בין הגיטרה האקוסטית וקלידי הפנדר רודס, ולהרגיש באמצע הסבנטיז של פול סיימון, או אפילו בסביבות "Wish You Were Here" של פינק פלויד. גם קצת אריק איינשטיין יש כאן.

את התואר "יצירת השנה" אפשר היה להעניק בקלות ללהיט אופנתי של נועה קירל כמו "יהלומים", או לחורך מצעדים כמו "בית משוגעים" של רן דנקר, אבל אלה בעיקר מייצגים את העכשיו מבחינה אסתטית, הפקתית. אולי בעוד עשר שנים עוד ירקדו אותם לפעמים ברחבות, במסיבות נוסטלגיה נישתיות, כמחווה אירונית לסאונד לא עכשווי, אבל "את ואני נוסעים לאט" הוא על־זמני, למרות - ואולי בגלל - שהוא הגדיר באופן מדויק תקופה מסוימת.