עידן עמדי לא כתב סתם אלבום, הוא כתב פס קול לאומה שלמה

בדיוק השבוע לפני שנה, בימיה הראשונים של 2024, הפך עידן עמדי מזמר-שחקן פופולרי ואהוב לסמל לגבורה. מדינה שלמה המתינה בציפייה דרוכה לקבלת עדכון אודות מצבו הרפואי של כוכב "פאודה", שנפצע במהלך לחימה ברצועת עזה. ימים לאחר מכן, במסיבת עיתונאים שנכחו בה כל כלי התקשורת בארץ, ביניהם כותב שורות אלה, עמד עמדי בגבורה, פצוע וחבול אבל בטח לא מובס, והקריא מדף נאום שהכין. טקסט שנע בין הרגעה, עדכון במצבו הבריאותי והנפשי וקריאה לשמור על התקווה.

מאותו רגע עידן עמדי, מוזיקאי שכבר כשפרץ לתודעה בעונתה השמינית של התוכנית "כוכב נולד" זוהה עם ערכי צה"ל, הפך בעיני נשים וגברים כאחד לסופרמן. כמו עמדי נפצעו או נפלו עוד לא מעט לוחמים מאז ה-7 באוקטובר, אך העובדה שהוא פנים מוכרות יצרה חיבור בין עמדי לבין האופן בו נתפס ונראה גיבור בישראל של השנה ושלושת החודשים האחרונים. 

ועמדי הוא בהחלט גיבור, על כך קשה להתווכח, אבל בכל הנוגע לטייטל "סופרמן" נראה שגם לו יש כמה השגות. ואותן הוא פורש ב-13 שירי אלבומו החדש "סופרמן", שיצא השבוע וייחשב, אם אפשר לנחש, לאלבום משנה הקריירה שלו. היצירה השלמה, המשמעותית והחשובה בגוף העבודה הרחב שלו. תקליט מהסוג שאומנים כותבים, מקליטים ומוציאים אחרי חוויה משנת חיים. או במקרה של עמדי – התחככות קרובה עם המוות.

שיר הנושא של האלבום, שגם פותח אותו, הוא למעשה קטע ביוגרפי שמתחלק בין בתי ראפ לפזמון מלודי סוחף. מן "סיפור מקור" של עמדי מימיו הראשונים ועד השנה האחרונה והמטלטלת בחייו. זה כנראה אחד השירים החשובים בקריירה שלו, באלבום שכאמור מסמן עידן חדש ביצירתו ובמעמדו הלאומי. משם עובר עמדי ל"לתת לחיים לרקוד" האלקטרוני, אף הוא שיר ביוגרפי, שכולו עצב מהול באלקטרוניקה. חרף אופיו הדאנסי זהו שיר אפל למדי, ובו שורות מסוג "לאט לאט זה מתיישב לי, כל השנה האחרונה, כל מי שאיבדתי, כל מילה שנאמרה. אני רוצה שוב לחייך בלי פחד, להצליח להביט רחוק, ללמוד לחבק את הכאב, לתת לחיים לרקוד".

לאורך 47 דקות עמדי לוקח את מאזיניו עמו למסע ההחלמה שעבר מאז ראה את סופו לנגד עיניו. בחלקו הוא מקדש את המשפחה (בשירים כמו "אמא" ו"מכתב לילדים", שלא קשה להסביר למי הם ממוענים), חלקו עוסק באהבה – בין אם לבת זוג או למדינה (למשל בשירים "אינסוף" ו-"חמש צולבות, שני רימונים"), וברגעים רבים באלבום הזה, עמדי מתמודד עם עצמו החדש שנוצר, גיבור בעל כורחו. זה ניכר במיוחד ב"לדפוק ת'ראש" ההיפ-הופי בבתים והמסולסל בפזמון, בו מתארחים רותם סלע, דני קושמרו, אורי גבריאל ואסי ישראלוף. עמדי מספר בו על מעמד סלב-העל שקיבל מאז הפציעה. זה שמסתובב בין כתבי חדשות, דוגמניות ונהגי מוניות שרוצים להריץ אותו לפוליטיקה, אולי אפילו לנשיאות, כשהוא בעיקר עסוק בלרוץ למקום מחסה בטוח שיש בו עוד איזשהו היגיון. זה ניכר גם ב"בלי לבחור", בו הוא מודה שקשה לו לעמוד בחזית כבר, היצירתית או החדשותית.

יש מי שימצא בבחירה לסמפל בשיר קטעים מנאום מסיבת העיתונאים פוסט הפציעה שלו אולי מעט טעם רע, אבל במקרה של עמדי נראה שהוא רואה במשפטים מתועדים כמו "גופי ונפשי אמנם נפגעו אבל רוחי חזקה מאי פעם" ובעיקר "אשוב לשיר, אשוב לשחק, אם אלוהים ייתן לי כוח גם אשוב להילחם למען המדינה שלי" הצהרת כוונות ברורה, שהאלבום הזה הוא הוכחה מובהקת למחויבותו אליה. זה מוכח גם ב"עדיין פרא", שיר רוק קצבי וסוחף (עם סולו גיטרה באמצע – דבר שכבר לא קורה הרבה במוזיקה היום), שבו משכנע עמדי אותנו ואת עצמו שגם פציעה חמורה כמו זו שספג לא תעצור או תשנה אותו (מדי). זה אלבום מורכב, מוצלח וישראלי מאוד במונחי לחן, מילים ועיבודים, שמזקק את הסנטימנט הלאומי הרווח ביותר בימים אלה לכדי מוזיקת החלמה. של אדם אחד כמו של אומה שלמה.