נונו חושפת: "אנחנו ראינו את הכל בעיניים"

ב־7 באוקטובר הגיעו יותר מ־3,000 שיחות למוקד שיחות הסיוע של ער"ן, שהוצף מאז ביותר מ־330 אלף פניות מצוקה, גידול של 500% מהממוצע היומי.

הסיוע הנפשי הפך לאחד הצרכים החיוניים של החברה שלנו. כעת יוצאת עמותת ער"ן בקמפיין גדול וחשוב שאליו גויסו אמנים, אשר הפכו בשנה האחרונה אף הם לרופאים של הנפש, ובהם נונו, שרק, כהן ועדן דרסו והמפיק המוזיקלי שוחט.

במסגרת שיתוף הפעולה בין העמותה לאמנים יצרו את השיר "SOS", שיוצא היום ומבטא את המסר החשוב כי כדי לשמור על הלב שלנו צריך לשתף בעזרת המילים: "להפר את השתיקה, לצאת מהחושך, לוותר על השליטה ברגע של חופש לנגב את הדמעה, מבט אל האופק, לחפש את הסיבה לקום בכל בוקר".

"כשפנו אלי לשתף פעולה עם ער"ן היה לי ברור שאני רוצה לקחת בזה חלק, כי מדובר במשהו כל כך משמעותי וחשוב, במיוחד אחרי השנה הזאת שעברנו פה, כמדינה", מספרת נעמי אהרוני גל (נונו). "גם אני חווה את המצוקה הנפשית הזאת, ואת הקושי וההתמודדות. זה נושא שכדי לכתוב עליו אני לא צריכה לצאת מעצמי, אני חווה אותו יחד עם כולם, ואם אני יכולה לתרום מעט להעלאת המודעות לעמותה שיכולה לעזור לאנשים במצוקה - ברור לי שאני שם.

"בלי קשר, היה מגניב לעבוד עם שוחט ולשתף פעולה עם כהן ושרק ועדן, אמנים ואנשים שאני ממש אוהבת, והשיר שהיה בהתחלה מפורק התחבר ואני מרגישה שיצא מאוד מרגש".

את מאלה שמשתפות כשקשה או שומרות בבטן?

"אני מרגישה שאני לא אחידה", היא צוחקת. "לפעמים אני מייד יכולה לפרוק ולשתף, ולפעמים אני ממש יכולה להתבוסס בזה עם עצמי ולשמור בפנים. הרבה מהריפוי שלי זה גם לכתוב, זו הדרך שלי לנתב את הקושי והכאב, אבל אני מאוד מעודדת את הדבר הזה של לשתף, זה כל כך משמעותי ועוזר, ובמקרה של ער"ן האוזן הקשבת הזאת יכולה להציל חיים".

בשנה האחרונה אתם האמנים הצלתם לא מעט נפשות עם המוזיקה, שהפכה מזור לנשמה.

"ממש. גם לפני המלחמה הרגשתי שאני באה ומתחברת עם הקהל ואנחנו ביחד רוקדים ושמחים, והכל היה סביב הדבר הפשוט של לשמוח ביחד. מאז מה שקרה, ועם פרוץ המלחמה, משהו השתנה. לנו כאמנים יש את החלון הזה, אנחנו מגיעים למקומות שאנשים שומעים עליהם בחדשות או קוראים בעיתון, אבל אנחנו ראינו את הכל בעיניים.

"הופעתי בפני מפונים בבתי המלון, בפני משפחות החטופים, חיילים, חיבקתי את האנשים האלה בשטח, דיברתי איתם. זו היתה מבחינתי זכות עצומה לדעת שאני יכולה להפיח קצת רוח חיים ותקווה לחיות ולהיות יחד. להופיע מול מפונים ומשפחות החטופים היה מאוד קשה, אבל גם מאוד מרגש".

"המלחמה נכנסת ליצירה"

איך משפיעה התקופה הזאת על היצירה שלך? את מוצאת את עצמך כותבת על 7 באוקטובר?

"חד־משמעית. בשנה הזאת היה לי אלבום שגנזתי. עבדתי עליו וכתבתי, ופתאום הרגשתי שהוא נכתב לעולם אחר. בשנה הזאת הוצאתי שיר לזכרו של יונתן דיטש, שנפל בעזה במילואים, וזה מאוד השפיע על היצירה שלי. בתקופה הזאת אני כותבת, אני בעיצומה של כתיבת אלבום שעתיד לצאת בקרוב, והוא מאוד מושפע מהשנה הזאת, מכל הדבר הזה. אני חיה פה, וזה נספג בתוכי ויבוא לידי ביטוי גם ביצירה שלי".

יש לך שירים מרימים ושמחים. קשה שלא לחשוב על הדיסוננס בין הסגנון האמנותי שלך לבין התוכן של השיר שיושפע מהמציאות הקשה פה. איך מתמודדים עם הדיסוננס הזה?

"זו שאלה טובה. אני כל הזמן מנסה למצוא את הבאלאנס ביני לבין עצמי, ובסוף אני חושבת שהתשובה היא לכתוב את מה שאני מרגישה באמת. כתבתי שירים שמחים ומקפיצים כשהייתי שמחה, ועכשיו התקופה הזאת מאוד לא שמחה וזה נכנס לתוכי ומשפיע עלי.

"אני לא יכולה להגיד שהאלבום שאוציא יהיה רק עצוב, יש בו גם את המציאות של ההומור והאנושיות, זה בליל של הכל מהכל, כמו החיים פה. מדלגים בין הצחוק והשמחה למציאות ההזויה והקושי והעצב והזיכרון של האנשים שהלכו - זו מציאות מעורבבת, ואני מרגישה שככה גם היצירה שלי".

האמנים חזרו להופיע, אבל שום דבר לא אותו הדבר. איפה את מרגישה את השינוי במופעים שלך?

"כשהבנתי שאני רוצה לחזור לבמות ניסיתי להבין איך נעשה את זה, ויצרנו סבב הופעות שנקרא סבב חיבוקים. ניקינו מאוד את ההופעות הקודמות, שהיו עם נשפנים ורקדניות, ועברנו למופע שביקש הרבה יותר לקלף ולגעת באינטימיות, וכולנו לבשנו לבן. זה היה המופע שרצתי איתו בשנה הזאת, ועכשיו אני כולי ברגע של התכנסות על המופע והאלבום החדש, שגם בו יהיה משהו שמהדהד את המציאות שלנו, בדרך אחרת לחלוטין. בסוף המלחמה נכנסת לתוך היצירה".