לו הייתם אומרים לרמי פורטיס של תחילת האייטיז, אמן ששמו נקשר בחללי הופעות מחוספסים ומגורענים כמו "הפינגווין", "הליקוויד" או קולנוע דן, שיבוא יום והופעה שלו תמלא באדם את אולמות המשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, יש להניח שהוא היה עונה משהו בסגנון "שלי? שטויות". הרבה השתנה מאז נמנה המוזיקאי עם חלוציה של סצנת הפאנק הישראלית הטרייה - זה כבר היה ברור לפני יותר מעשור, כשהצטרף לפאנל שופטי הריאליטי "אקס פקטור" (והמהדרין יגידו עוד הרבה קודם לכן, כשעודד את ילדי דור שנות ה-90' להיות חכמים בשמש). אין בכך שום בעיה, אי אפשר וגם לא צריך לצפות מאיש לייצג תרבות-נגד לנצח. ועדיין, גם כשהוא מזמן נחשב קונצנזוס ישראלי, אפילו אוצר לאומי יש שיגידו, היה משהו משונה בלחזות באחד המאתגרים הגדולים של הממלכתיות המקומית מופיע בין כתליו של ההיכל המעונב. גם כשהוא בן 70, פורטיס עדיין מרגיש טבעי יותר על במת הבארבי מול קהל אוחז כוסות בירה מאשר בסביבתו הסטרילית של המשכן.
ניכר שגם הוא עצמו חש מעט חייזר אמש (שני), בדקותיו הראשונות של "הנה בא השקט", מופע של עיבודים מיוחדים כמעט תזמורתיים לשיריו, שמתפרשים על פני חמישה עשורי קריירה. לא במקרה נקרא הערב המיוחד הזה כך. לא שכל שירי הערב היו בהכרח שקטים (אפילו השיר "הנה בא השקט" עצמו רחוק מלהיות, ובכן, שקט). אבל המעטפת החדשה, במסגרתה לוו שיריו בחטיבת כלי מיתר, אפשרה לפורטיס לשלוף מבוידעם השירים את אלה שלא מתנגנים באופן קבוע בהופעותיו. "נעליים", למשל, רגע שיא בכל הופעה של פורטיס כבר עשורים, נעדר מסט-ליסט הערב הלא שגרתי הזה. "השיר של ז'אק", לעומת זאת, דרישת שלום למתופף ז'אן ז'אק גולדברג, דווקא נכח, וכמוהו גם "אצבעות דביקות" ו-"הירושימה מון אמור".
"איזה ערב מלחיץ, אללה יוסתור" אמר אחרי ביצועים ל-"אגם ענקית", "החבר אני" ו"כחול אדמדם". "אני לא רגיל לדבר הזה, אני לא כל כך מהאופרה" הוסיף, ובאמת נראה שבחלקו הראשון של המופע, לפחות עד שהגיע שיר הנושא שלו, גם הקהל וגם הזמר על הבמה ניסו להתאים את עצמם לפורמט הזר. בכל זאת, יש משהו משונה בלחזות ברמי פורטיס בעודך ישוב על כיסא. ואז הגיע שיר הנושא של המופע, ושילוב נכון ואפקטיבי בינו ובין משחקי תאורה כבר גרם לערב להעלות הילוך. זה לא בהכרח ימשיך כקו לינארי: על כל "חצי אוטומטי", "חדשות מהירח" מרימים ומניעים לפעולה, יגיע "הצדפה המהבהבת", נניח, שיחזיר למרכז הבמה את התמה הרגועה של הערב. זה ניכר גם בבחירה של פורטיס לבצע יחד עם השותף הוותיק ברי סחרוף את "מועדון החולמים" ואת "ניצוצות" – רגעים שקטים אמנם, אבל במקרה זה מדובר בשירים שהרימו את הערב לשלב הבא שלו (והפרידו סופסוף בין נוכחי המקום לבין כריות מושביהם).
זה לא היה ערב לחובבי פורטיס האקראיים. "חתול מפלצת" לא הושר כאן, במופע שכאמור – היה הזדמנות לשלוף פנינים נדירות יותר מהרפרטואר הפורטיסי. לרוב זה עבד, אבל אולי בפעמים הבאות שהמופע הזה יעלה (16.1 באותו המשכן וב-4 בפברואר במועדון הבארבי החדש בנמל ת"א), יהיה נכון יותר לשחק עם רשימת השירים ולתת גם לחברים אהובים יותר, כמו "ואלס עם מתילדה", "בוסה נובה קטן" ואפילו כאלה חדשים יותר, כמו "על המשמרת" או "תולדות הכותרת", לקבל גרסאות מיתר.
באופן שלא צריך להפתיע מדי, הרגעים העוצמתיים של הערב התרחשו כשפורטיס ניגן בגיטרה ולא הסתפק רק בשירה. בכל הנוגע לחיבור העל-זמני עם סחרוף, יש משהו מנחם בידיעה שהשניים הללו מרגישים עדיין כמו שני חלקים של אותו שלם כשהם זה ליד זה על במה, גם אחרי כל כך הרבה שנים. כשסחרוף לידו פורטיס מרגיש נינוח יותר, כאילו משהו בעולם שלו עוד מצליח להיאחז בהיגיון. רגע לפני שהם יורדים להדרן הם מנגנים את הביצוע המרהיב ביותר בערב, זה של "שקיעתה של הזריחה" - קלאסיקה לפנתיאון ורגע באמת מיוחד, שלא נאמר מהפנט אפילו, בערב שכלל עוד כמה כאלה. למשל "יער ישראלי" שחתם אותו (כשעל הבמה נשארים רק פורטיס וגיא, הבן והגיטריסט) בשורות שקיבלו משנה רלוונטיות כואב: "כשהפצצות שותקות עצוב לעיתונים, מאחורי הגב סופרים וציידים, חבול ומאושר בארץ לא שומעים שר. יהיה טוב יהיה בסדר". אולי זה יתברר אפילו כנכון. ואולי מי שמתעקש לשמור על שפיות ולשלוח הביתה את הקהל שלו עם זיק של תקווה בתקופה שכולה תהום, אבדון וקדרות, בכל זאת צריך להיות קצת משוגע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו