המלך חזר: זוהר ארגוב קם לתחייה בהופעה חדשה עם הפרויקט של רביבו

תרועת חצוצרות מפלחת את החושך. כל ריכולי התרבות נעצרים בבת־אחת. הפתיחה של "הפרח בגני" ממלאת את האנגר 11 בהוד והדר מלכותי - או שמא מלאכותי? חכו, זה מורכב. הווילון השחור נפתח, על הבמה מתוך עמוד הענן, כמו מואר מעולם אחר, עומד זוהר ארגוב. המלך חזר.

"אנחנו מאמינים שכשהמשיח יבוא תהיה תחיית המתים, והנה זוהר חזר, ועכשיו אני מקווה שגם המשיח יבוא", יאמר אמנון, אחיו של זוהר. "36 שנה אני חולם לראות את זוהר בהופעה, והנה אני רואה אותו כאן מולי".

זוהר, או הולוגרמה של זוהר? חכו, זה מורכב. זוהר פוצח במאוול שגם תינוקות שנולדו הבוקר מכירים וזה קורע את הלב. עבורי, כילד שיכונים מבאר שבע, הזעקה הקדמונית הזו היתה הרגע שאחריו הכל ישתנה, ואם מביטים סביב באמת הכל השתנה. פעם אדוני התרבות קראו לזה תת־רמה, התייחסו למוזיקה הזו כאל זבל שלא ברא השטן, ובאופן כללי עפו על עצמם שהם "תרבות של קונצרטים" ביחס לתרבות "הקסטות מהתחנה המרכזית".

36 שנים אחרי מותו האולם מלא נציגים של אותם כלי תקשורת מתנשאים מפעם, לא חשוב מאיזו עדה, אלא שהפעם רובם מביטים אל הבמה בעיניים בורקות. ירצו או לא - המרחק שעברה המוזיקה המזרחית מאז ימי הזוהר ועד היום גדול מאות מונים מהמרחק בין התחנה המרכזית לצפון העיר ונמל תל אביב. 

לפני שנים רבות ראיתי את ארגוב מופיע בבר־מצווה. בהשוואה לזיכרונות, אין ספק שהשנים בעולם הבא עשו לארגוב רק טוב. הוא גבה, התחטב, והחליפה שלו נוצצת יותר. מחוספס וכה נוגע, הקול הייחודי של ארגוב מהדהד חזק יציב ונוכח מאי־פעם. זה פלא, או פלא טכנולוגי? חכו, זה מורכב.

חדי האוזן והאוזו מבחינים מייד שהפרח בגני מתפתח למשהו אחר לחלוטין. זוהר עומד על הבמה, מתנועע בטבעיות מלכותית. מזמין את אנשי הפרויקט של רביבו ולהקת הנגנים החיים לעלות, והם עולים נלהבים ומאושרים, מגניבים מבט לאליל שלהם. בהבזק הזרקורים ניתן לראות לרגעים את שלושת הילדים שחלמו חלומות זוהר, ועכשיו הם מגשימים את חלומם.

לצידם עומד על הבמה האיש והאגדה. הכובע השחור והגיבסון האדומה. יהודה קיסר ממליך המלכים, שהיה שם בזמן אמת, ועכשיו הוא כאן בזמן ה"דיפ פייק" - הזיוף העמוק, הבינה המלכותית, ההולוגרמה וכל שלל הטכנולוגיות שמאפשרות את תחיית המתים על הבמה. "איך זה עובד? בעצם אנחנו מלווים אותו, לפחות הפעם הוא יישאר על הקצב ולא יברח", מסביר קיסר, אחד שיודע משהו על קצב ועל זמרים שבורחים.

בינתיים השמחה נמשכת על הבמה. זוהר מתקשר עם אנשי הפרויקט, קרוב ובלתי מושג, המבט שלו מרוחק כראוי לכל כוכב פופ באצטדיון ענק. אך הפרטים הקטנים הם שמרשימים. האצבעות שלו זזות בקצב מושלם עם הדרבוקה. תנועת הגוף חלקה יותר מסרנגה, ועוד בטרם הספקתם לומר "אווטאר" המוזיקה נגמרת, האורות נדלקים, הזוהר עזב את הבניין.

כל האחראים לתוכן עולים לבמה. אנשי הפרויקט של רביבו, חברת B.Y Session 42 והמפיק המוזיקלי טל פורר מסבירים מה בעצם ראינו.

זוהר רבינוביץ', שאחראי על ההפקה, מדגיש: "רגע לפני הטכנולוגיה אני רוצה לדבר על תשוקה, תשוקה למוזיקה. הבשורה שלנו היום היא קודם כל ולפני הכל לאוהבי המוזיקה בישראל. כאן אנו חוגגים את המוזיקה, ואת הקול יוצא הדופן של זוהר ארגוב והיותו נכס צאן ברזל".

בינתיים מתברר שזהו זוהר מודל 7. ועד שהמופע יעלה (27 באוקטובר בהאנגר 11) מבטיחים היוצרים שהמודלים הבאים כבר יידעו ללכת על הבמה, לתקשר עם הקהל ועוד הפתעות. סביר להניח שהכרטיסים שיוצאו למכירה ייחטפו יותר מהר מכיפות בהלוויה.

הסיבה לכך פשוטה - השאלה אם זה מלאכותי או מלכותי, סימולקרה או קראחנה, תלויה בעמדת המוצא שלכם. אפשר בקלות לקרוא לזה זיוף עמוק, גבינה מלאכותית או כל תובנה ביקורתית אחרת שתרצו, ואפשר פשוט לפתוח את העיניים ולהיכנס לעולם הדמדומים שבין מציאות לחלום עם מוזיקה שהיא יפה וגם זכה, ופשוט ליהנות מהמופע. כמה זמן ייקח עד שכל זה יהפוך לטרנד דאשתקד? אם השאלה הזו חשובה לכם, אתם כנראה במופע הלא נכון.