גלילה בפיד הרשתות החברתיות של לא מעט אנשים אתמול (שלישי), משעות הבוקר ועד הערב, הרגישה כאילו לרגע אחד בציר הזמן המעוות שאנחנו חיים בו - משהו השתנה. את מקומם של מראות זוועה, ויכוחים פוליטיים ותמונות של ילדים שצילמו הורים שונאי אוגוסט, תפסו לכמה שעות צמד אחים.
זוג אנשים מבוגרים שחרף קרבת דם ואולי בגלל מלחמותיהם עקובות הנוזל האדום הסמיך, לא דומים ממש אחד לשני, עמדו זה לצד זה בתמונת שחור-לבן. מביטים למצלמה, מאופקים, לא מביעים רגש. הם גם לא היו צריכים.
מי שהנדס את המפגש המשותף ביניהם, כמו מי שתיעד אותו, ידע שעצם הצבת השניים הללו במרחק סנטימטרים זה מזה הוא מראה עוצמתי כשלעצמו. את הרגש סיפק כל מי שחזה בו – ובכמויות. בעיקר חיובי, פה ושם שלילי, אבל בשום פנים לא אדיש.
"אואזיס מתאחדת", זעקו הכותרות. "האחים גלאגר התפייסו אחרי 15 שנות נתק", אמרו גם במהדורות חדשות הלילה בטלוויזיה. באותה מידה יכלו להכריז שהגיהנום קפא. בישראל במיוחד, גם אם רק לרגע.
אם תהיתם במקרה מה פשר התפרצות האושר הבלתי פרופורציונלית של הסובבים אתכם למראה האחים גלאגר, מצולמים יחד כפי שלא עשו כבר עשור וחצי (בדיוק בתאריך זה, אגב, בשנת 2009, הגיעה אואזיס לסוף דרכה) – יש לכך מספר תשובות. הראשונה שבהן, במונחים מקומיים, היא שמדובר במקרה נדיר של חדשות חיוביות, זן נכחד במחוזותינו בשנה האחרונה. אם נהיה כנים, גם לפניה לא היה להיט פה.
לאחים גלאגר, לעומת זאת, היו לא מעט להיטים. זו למעשה התשובה השנייה והפשוטה למדי: בסופו של דבר, מדובר בשני אנשים שבזמן מסוים הצליחו ללכוד רוח של תקופה. זה ניכר במוזיקה שהם יצרו, שבמקביל השתלבה ועיצבה את הצליל של התקופה.
זה התבטא ברוח החופש שבקעה מהשירים המלודיים והמאוד המנוניים שלהם, שאולי לא היו מגוונים מוזיקלית כמו של היריבה בלר, גם לא מורכבים טקסטואלית כמו של ג'רוויס קוקר מפאלפ, אבל בהחלט הצליחו לתפוס, ואז להכתיב, הלך רוח, הוויה של זמן.
כן, גם בגישה הלעיתים חצופה וכמעט תמיד מטופשת שלהם לקונפליקטים ולמציאות באופן כללי. בזמנים בהם קשה מאוד להתבטא פומבית מבלי ליפול למלכודות, ליאם ונואל גלאגר הם תזכורת לכך שלפעם היה אפשר להגיד לא מעט ולא לדאוג מהשלכות.
נוסטלגיה לשנות ה-90' היא מצרך חזק בימים אלה, ונדמה שכל הקאמבקים שהעולם ייחל להם מאז כבר קרו. בלר, פאלפ וגם סווייד כבר התאחדו, "טריינספוטינג" קיבל סרט המשך, "זהו זה" חזרה ואפילו גאנז אנ' רוזס סיימו סכסוך של 23 שנים וחזרו לנגן יחד.
בתקופה שבה האנושות לא נראית כמו פרויקט מוצלח במיוחד, אלה רגעי הנחת שגורמים לנו לחשוב שלא מדובר במיזם כושל באופן מוחלט. דברים לכאורה קטנים שגורמים לנו להבין משהו על האופן בו זמן, קונפליקטים, משקעים ובעיקר אנשים עובדים.
אתם לא חייבים לאהוב את המוזיקה שלהם ויש כאלה שבהכרח הרגישו צורך להביע זאת אתמול באותו פיד עולז. קצת כדי לקלקל לאחרים, הרבה כי הם לא חלק מהמסיבה וגם כדי לנסות לשדר איזו אנינות טעם מוזיקלית מדומיינת. כן, הבנו כבר בניינטיז, הם גונבים הרבה מהביטלס. נכון, מדובר ברוקנ'רול לעתים תלת אקורדי, לא משהו מתוחכם מדי.
אבל אל מול טיעונים כאלה אפשר פשוט לנצח עם טיעון הרגש, דבר שאואזיס ידעה לנגן עליו יותר מאשר על כל כלי אחר. אל מול מי שהלך צעד אחד רחוק מדי, אפילו מוזיקאים, ועלב בהם וביצירה שלהם אפשר לנחור בבוז ולבקש מהם שילכו ולא יחזרו עד שאין להם שיר טוב, כזה שנשאר חלק מהוויה החברתית העולמית גם כמעט 30 שנים לאחר שנכתב. נניח "Don’t Look Back In Anger", בו השם לבדו הוא עצה טובה לחיים. גם את "Live Forever", אגב, לא בדיוק כל אחד יכול לכתוב, אבל היי, הם מוזמנים לנסות.
אואזיס חזרה אחרי המתנה ארוכה, ארוכה מדי, ולרגע היה נדמה שבכל זאת לא הכל כל כך נורא. פיוס הוא דבר אפשרי, ואולי בכל זאת יש עדיין בעולם עוד נוכחות של משהו מימים שנדמו יפים יותר, בזמן אמת כמי שחווה אותם.
לכמה שעות, בתקופה חשוכה, אפשר היה לראות נקודה של אור. אולי אפילו מי שלא הבין על מה המהומה, אפילו זלזל בה, נהנה קצת לשם שינוי לרטון, להתעצבן, אפילו לכאוב, על משהו שלא קשור במלחמה. התפלספות מוזיקלית וזוטות כמו דיונים בשאלה "מי לוקחת, אואזיס או בלר?", חזרו להיות רלוונטיות פתאום.
לשנייה אחת זה היה ממש בסדר להתווכח על שטויות כאלה, כמו פעם, כשהלהקה הזו, אוהדיה ושונאיה היו צעירים. אולי בכל זאת יש דברים שחיים לנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו