היום (חמישי) בדיוק לפני רבע מאה הלך לעולמו מאיר אריאל, אחד היוצרים המשמעותיים ביותר שידעה התרבות הישראלית.
אריאל, שנולד בקיבוץ משמרות, ידע לשזור במילותיו את סיפורה של הארץ הזאת - מהפרדסים והשדות ועד לרחובות תל אביב הסואנים. שיריו, שהפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי, משקפים את הישראליות על כל גווניה - השמחה והעצב, התקווה והאכזבה.
מי מאיתנו לא זוכר את הפעם הראשונה ששמע את "נשל הנחש" ברדיו, או את הרגע שבו הבין את עומק המילים של "אגדת דשא"? אריאל היה קול ייחודי בנוף המקומי, משורר שידע לדבר בגובה העיניים ובה בעת לרומם את הנפש. הוא היה סוג של נביא מודרני, שהצליח לתפוס את מהות הישראליות במילים פשוטות ועמוקות כאחד.
בעשור שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהחברה הישראלית עברה טלטלות וספקות, היה זה אריאל שנתן ביטוי לתחושות הללו. ומאוחר יותר, כשהארץ התמודדה עם אתגרים חדשים, היו אלה שיריו שליוו אותנו, מ"שיר כאב" ועד "לא יכול להוריד ממך את העיניים".
מאיר אריאל שירת בחטיבת הצנחנים והשתתף במלחמת ששת הימים כחייל מילואים. השירות הצבאי של אריאל, ובמיוחד היותו צנחן, היה חלק משמעותי מזהותו וממורשתו האמנותית. רבים משיריו משקפים את החוויה הישראלית של שירות צבאי, מלחמה ושלום, והם מהווים חלק חשוב מהקנון של שירי הלוחמים בישראל.
היום, 25 שנה אחרי לכתו, המילים של אריאל עדיין מהדהדות, מזכירות לנו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו