"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". תמיד אהבתי את המשפט הזה, אבל ב-7 באוקטובר נוצר בליבי שבר.
אני נזכר באינספור העצרות והטקסים בארץ ובעולם שבהם שרתי שירי שלום. משכנע את עצמי ואת הקהל שזה אפשרי. גם כשמשלחות ערביות בפסטיבלי מוזיקה לא הסכימו ללחוץ את ידי, גם כשהפגנות האלימות מול המופעים הפחידו וערערו את שלוותי, עדיין האמנתי בשלום. היום אני מבין - זה קרה רק כי אני יהודי, לא מכל סיבה אחרת.
מי היה מאמין שבשנות האלפיים האידיאולוגיה האנטישמית הנאצית תרים את ראשה המכוער, אכזרית מתמיד. הכל שקוף עכשיו, רואים לכם בעיניים. גופי השמאל הפרוגרסיבי, שכואבים מוות של פיל באפריקה, לא רק שלא הזדעזעו מהטבח שעבר על עמנו, אלא אף הזדהו עם הטובחים והאשימו את הקורבן. כמה צביעות.
כמה פתטי שאותם המשבחים והמקדשים את המוות מנסים לעורר חמלה ומשכנעים את העולם השבוי בתפיסה המערבית המקדשת חיים, תוך שימוש בדמוקרטיה, רק כדי להמשיך לרצוח. אנחנו בני אנוש שנחשפו למעשים בלתי אנושיים. אין לנו בכלל כלים להכיל זאת.
מה שאנחנו כן יכולים לעשות דווקא בימים אלה זה לנסות להיות אור לגויים, לא לוותר על האנושיות שבנו, לבלוט דרך הערכים שלנו, דרך האמונה שלנו, דרך זה שנהיה מדויקים יותר מול העולם, מאוחדים, נעמוד איתן מול החושך. נבין שיש לנו רק אותנו. לשום אנטישמי נוטף שנאה לא אכפת אם אני ימין או שמאל, דתי או חילוני, הדבר היחיד שמטריף אותו זה שאני יהודי.
על הניסיונות להתקבל, להיות אהובים, שילמנו בדם רב מדי של היקר לנו מכל. אני מתפלל בכל ליבי שלא עוד. גמרנו עם התפיסה הקורבנית הגלותית שמלווה אותנו כל כך הרבה שנים.
"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - כך כתוב בתנ"ך. במזרח התיכון רק כשננצח, רק כשאנחנו חזקים, יתייחסו אלינו בכבוד. ומתוך העוצמה כולי תקווה שנוכל לעסוק בתיקון עולם. עם ישראל חי.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו