"לפעמים אני נשבר: למרות הכאב - אנחנו לא מוותרים"

7 באוקטובר התחיל ב־6:30 בבוקר. אצלי יום שבת מתחיל בהליכה לאורך חוף תל אביב - הטיילת עדיין מנמנמת והים מאוד מזמין. אני מזכיר לעצמי שהמראות בטיול הנ״ל הם רגועים באופן קבוע וידוע. אחרי האימון אמצא את עצמי לוגם בעדינות קפה בוץ במרינה של תל אביב, ב"פורטונה דל מר", ומשם אתכונן להופעה בערב.

ב־7 באוקטובר בשעות הבוקר הכל פרץ וטלטל את נימי נשמתי. ישבתי דבוק למסך הטלוויזיה. גם הטלפונים חשפו בכל רגע נתון ידיעות קשות.

המחשבה הראשונה שלי, כעבור שלוש שעות בלתי נתפסות, היתה שאני חייב למצוא דרך לרדת לדרום, לא משנה כמה זה נראה או נשמע מסוכן. העניין הוא שלא היה עם מי לתאם... כבר ארזתי את הגיטרה והתכוננתי ליציאה. אני מתורגל, כך לפחות חשבתי, אך הפעם הסיפור לא היה דומה לשום מערכה קודמת שזכרתי.

כעבור 24 שעות הצלחתי לרכז יציאה להופעות. הכל התרכז סביב הפינוי של תושבי עוטף עזה באשר הם. פגשתי אותם בשלושה בתי מלון בנתניה - ילדים, הורים, סבים וסבתות. משפחות שלמות ללא מושג מה עברו ולאן הכל מוביל. כולם משדרים מסר אחד - נהיה בסדר, נישאר ביחד. ממלון למלון, לקיבוץ ולכל מקום שקלט את המפונים, היה ברור שאין לדעת מה ילד יום.

מצאתי את עצמי מול תושבי שדרות, אופקים ונתיבות. חסרי מנוחה אנו, מקבלים ידיעות מדאיגות ומנסים לשדר לילדים ולסביבה שזה יעבור מהר.

מהרגע שהתחלתי להופיע, כל מה שעניין אותי היה להפיג את המתח של המפונים ושל החיילים, ולתת להם את השירים הידועים שלי מתקופות שונות. אצל החיילים היה לי חשוב להכיר אותם ואת ההווי שלהם - בעיקר של המילואימניקים.

אנחנו לא מוותרים

אלה הימים הראשונים של המערכה, והם עדיין קולטים את הציוד והחגור. אין לי מושג אם הם מכירים את השירים שלי, אז אבדוק בקטנה. אני מוציא את הגיטרה ומתיישב בפינה של החדר, ומתחיל לפרוט. מישהו זורק לי בקשה של שיר מאוד ישן שלי, "אל תשאלי אם אני אוהב", ואם אנגן והוא יצלם וישלח לאחיו - אני בעד.

מסיים לנגן ולשיר, וחייל אחר זורק לכיוון שלי בקשה ל"בצהרי היום", השיר המפתיע שהלחנתי לסיפור הדמיוני של מאיר אריאל ז"ל. כולם מצטרפים לשירה, ונהיה מיני־קונצרט הכי אינטימי ואישי שיכול להיות.

השיר הבולט ביותר במסר שלו זה "יהיה טוב". אחרי כל מה שעברנו וכל ההתלהבויות, בסופו של דבר השיר ממלא את הנפש, גם אם שרים ומזילים דמעה. ברגעים הקשים שאנחנו עוברים כעם בארצנו - אנחנו לא מוותרים, ונדיר את האיוולת מעלינו ומעולמנו.

הביאה לדפוס: מאיה כהן