הייתי רוצה לפנות לאזרחי מדינת ישראל בימים הקשים האלה, ולבקש מהם עד כמה שאפשר להרים את הראש, לנשום, לכוון את התדר בראש למחשבות טובות וחיוביות, לדמיין את הימים שאחרי הניצחון שלנו, לחשוב על האהבה שיש לנו לסובבים אותנו, למשפחה שלנו, לילדים שלנו, לשכנים שלנו, לעם שלנו שהתעורר והתאחד. גם אם זה לא ירגיש טבעי בהתחלה.
אנחנו עוברים ימים מאוד לא פשוטים, אולי הקשים ביותר מאז קום המדינה, ויש לנו עם מאוד חזק. אני מסתובב במקומות, מבקר אנשים, שר להם ורואה כמה העם הזה מאוחד. אנחנו צריכים את הכוחות האלה ואת הנפש שלנו חזקה ובריאה למען העתיד של הילדים שלנו - למען עצמנו, למען המדינה ביום שאחרי.
ממדי האסון בקיבוץ בארי // צילום: אורן בן חקון
זו שעת מבחן גדולה שאני בטוח שנעמוד בה, וזה צריך להתחיל בהמשך הפצת אהבה ואור זה לזה. אין לנו אף אחד אחר בעולם, אין מקום אחר ללכת אליו, ואין לנו אחים אחרים לשמור עליהם.
השתתפתי בהלוויה של בחורה יפהפייה בשם מאי נעים שנרצחה במסיבה. אני חבר של המשפחה, משפחת שרף, כבר 20 שנה. הכאב היה עצום ברמה שאי אפשר לדמיין איך בכלל קמים מדבר כזה, וישבנו שבורי לב.
ועדיין, לשמוע את האנשים מדברים ומחזקים זה את זה, את הדור החדש של החיילים והצעירים, כמה הוא אוהב, חכם ומאוחד - אסור לנו להרוס את זה. אסור לנו להעביר את הטראומות האלה לדורות הבאים.
שלא תבינו לא נכון, פעם הייתי מכור לחדשות ולסרטונים. הרגשתי שעל ידי זה שאני מעודכן ומזדעזע, ככה אני מביע הזדהות ולוקח חלק, אפילו הכי קטן, בכאב הקולקטיבי והאישי של המשפחות. אבל אני חושב שמאז שהפכתי לאבא, טובתי וגישתי לא עומדות מול עיניי יותר - אלא טובת הילדים והדור הבא.
צריך ואפשר היום להתעסק בנתינה, בהתנדבות, בעזרה למשפחות, בעזרה למערך הלחימה, בהירתמות למאמץ המלחמתי. לחבק את מי שנמצא סביבנו, ולנשום. אנחנו ישראלים ואנחנו חזקים.
ואנחנו נקום מזה יחד.
הביאה לדפוס: מאיה כהן
