עברי לידר: "המצב היום מטריד, יש עלייה במקרי התקיפה נגד להטב"קים"

זה קל, ואפילו מתבקש, לקשר בין הסינגל החדש של עברי לידר ומכלוף, "17 בנות", לבין שירים בולטים שהוציא בשנים האחרונות, כמו "ילדות והעיר הגדולה" ו"לרקוד עם דמעות בעיניים". כמו אותם הלהיטים, גם הוא מספר סיפור על טבע אנושי והמפגש שלו עם תרבות הפופ, ועל מסכים, פילטרים אמיתיים ומטאפוריים, והאופן שבו חברה צעירה מתעצבת מחדש ומנסה ליישר קו עם נורמות של מדיה חברתית.

אבל כשלידר נשאל על הטון הביקורתי שהוא אולי מביע בשירים הללו, ואיזושהי דאגה לדור החדש שבאה בהם לידי ביטוי, הוא מדגיש שהוא לא צופה מהצד אלא חלק מהתרבות המשתנה. לא שונה מהאופן שבו תיאר חברת בתי קפה, שמלהגת (ומעשנת) את עצמה למוות לפני שני עשורים ב"האנשים החדשים".

"אני לא לגמרי מסתכל על זה מנקודת מבט ביקורתית, כי אני מרגיש שמה שקורה להן קורה גם לי", הוא אומר. "זה נכון שיש לי פרספקטיבה טיפה אחרת, כי יש לי זיכרונות כאדם מבוגר בלי כל הדברים האלה. ועדיין, שורות כמו 'כולם יודעים לשמוח' ו'כולם רוצים לברוח' - בוא, זה נכון גם לגביי. אני מתנהל בתוך הדבר הזה בעצמי. יש ימים שאני מרגיש שסושיאל מדיה שאבה אותי פנימה והאלגוריתם ניצח אותי. אני מרגיש את ההשלכות הפסיכולוגיות של זה. או שאני מנסה ללמד את עצמי לשים לב לזה.

"זה גם נורא משפיע על הילדים שלנו. אני לא גדלתי לעולם של סושיאל מדיה, אבל הבן שלי אלבי - מהיום שהוא נולד זה בפרצוף שלו. ושוב - אני מרגיש את זה גם על עצמי. מי אני, בעצם? האדם שקיים במציאות, עם המשפחה והחברים שלו, או הדמות שאני משווק באינסטגרם? מה הקשר ביניהם וכמה הם קרובים זה לזה? אני עוד בחורה בווילה הזו. זה לגמרי עלי".

מעניין שאתה בוחר לא פעם לשיר מנקודת מבט נשית.
"זה יותר מעניין בעיניי, רגשית ופסיכולוגית, 17 בנות בווילה מאשר 17 בנים בווילה. אני עושה את זה באופן אינטואיטיבי. יש עולם שכשאתה כותב אותו על נשים הוא יותר מגוון. מה 17 בנים בווילה יעשו? הם משחקים שש־בש".

החיבור של לידר לנקודת מבט נשית־גברית קיים כבר באלבום הבכורה שלו, "מלטף ומשקר". היום, בעידן הנזילות המגדרית והשיח הלהטב"קי, שיר כמו "מרי לנצח" על אישה שהיא "בעצם בחור", כפי שהוא שר אז, נראה כמו אמירה שהקדימה את זמנה. מהבחינה הזו הוא מודה שלדור הצעיר, אותו דור שהוא שר עליו אבל גם כאלה בגיל של בנו, יותר קל. "אני קצת מקנא בהם", הוא אומר.

"אני סופר־שמח שיש, והיה לי חלק בשינוי החברתי הזה, ואני גאה מאוד על המקום הזה. זה פנטסטי שילדים היום באמת יכולים להרגיש חופשיים להביע את עצמם ולהיות מי שהם כבר מגיל צעיר. אלבי נולד למשפחה שלי ושל יונתן (בן זוגו, ע"פ). זו המשפחה שהוא מכיר ואוהב, והיא משגעת ואוהבת וכיפית. בשבילו זה מאוד טבעי. הוא גדל לתוך עולם שיש בו כל מיני סוגים של משפחות, שזה דבר נורא יפה בעיניי. יש לו בגן כל מני משפחות - יש הורים פרודים, יש אימהות, יש אבות. הילדים מאוד לא שיפוטיים, זה נראה להם מאוד רגיל כי לתוך זה הם גדלים. זה מקסים וזה טוב".

יש גם קולות אחרים, במיוחד בעת האחרונה, שנותנים את התחושה שהלכנו אחורה.
"כשאנשים מסוימים יוצאים בלי בושה ואומרים דברים קיצוניים נגד זה כמובן מרתיע, מפחיד ומאוד לא נעים. זה סתם עושה רעש, אני לא חושב שזה הלך הרוח האמיתי של ישראל. אני חושב שהלך הרוח פה הרבה יותר ליברלי ומתקדם, ללא קשר לדעות פוליטיות".

אתה מדמיין מצב שבו תרצו לעזוב למקום אחר?
"רק אם המצב יקצין עוד. אבל ישראל היא הבית שלי, יש לי שייכות חזקה פה להמון אנשים. המשפחה, הקהל שלי פה, וזה גם איזה תפקיד חברתי שאני חושב שבמשך השנים אולי לקחתי על עצמי או שניתן לי. זה מקום באמת מדהים. כל מי שמגיע לכאן, אחרי יומיים בתל אביב אומר כמה מושלם פה".

אגב תפקיד חברתי ותיירים, אנחנו מדברים בשיאו של שבוע הגאווה. כמה עוד חשוב לך להיות חלק מזה?
"השנה הופעתי בירושלים במצעד, וגם ברייב הגדול בתל אביב. עשינו גם פרויקט חשוב עם טיקטוק. כי מפה לשם, עם כל השיחה שלנו ועם הדברים שאנחנו אומרים, דווקא מקרי התקיפות נגד להט"בים עלו השנה, וזה נתון מטריד ומדאיג. צריך להבין אותו ולהתייחס אליו. אז כן, אני משתדל לקחת את המקום שלי, לעשות מה שאני יכול. בייחוד השנה".