יש דברים שלעולם לא משתנים: זריחת השמש, אור הירח, הבלאגן בכנסת ישראל וריף גיטרה של AC/DC. כן, כבר יותר מ־40 שנה שלהקת ההארד־רוק האוסטרלית עושה את זה, וגם אם עשו את זה כבר לפניה (בייחוד הגיטרות ופראזת השירה שמזכירה את רוברט פלאנט הצעיר) - אף אחד לא עשה את זה כמוה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שש שנים אחרי האלבום הקודם, AC/DC מוציאה כעת את אלבומה ה־16, ואף שמדובר באלבום הראשון אי פעם שלא כולל את גיטריסט הליווי מלקולם יאנג, אל דאגה: יחד עם אחיו אנגוס (להלן, אחד הגיטריסטים המפורסמים בעולם וזה שמיתג את עצמו בתלבושת של נער בית ספר אנגלי) - הספיק מלקולם להיות מעורב בהלחנה של כל 11 השירים.
קצת פחות מ־35 דקות נמשך התענוג, ובכך מציין האלבום ייחוד נוסף: הוא הקצר ביותר של הלהקה. מכל בחינה אחרת זו אותה AC/DC שאתם מכירים מהטי־שרט של באטהד (מהצמד Beavis and Butthead) - זו שמשתדלת לפתוח כל אלבום בתאום זהה לאחד מלהיטיה הגדולים, "Back In Black".
חד וחלק, AC/DC זה פולחן: הכובע של הסולן בריאן ג'ונסון, שכמעט לא יורד ממנו; עבודת הגיטרות הרוקנרולית־מסורתית, שהיא ערבוב של קית' ריצ'רדס מהסטונז ושל האווירה בשירים של KISS; מקצב המיד־טמפו של המתופף פיל ראד (שכאילו בא בעיסקת חבילה עם אימאג' של שפריץ חלב הקופץ מהסינר עם כל מכה - קלישאת קליפים ידועה מהאייטיז ש־AC/DC כנראה אחראית להמצאתה, ואולי לא).
עכשיו נערכת AC/DC לסיבוב הופעות, כנראה לראשונה בלי פיל ראד, שהסתבך עם החוק לאחרונה. מי אמר שמשעמם במיינסטרים?!
ציון: 8
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו