תגידו מזל טוב ותסלחו למדונה על השטויות שהיא מעלה לטיקטוק

מדהים, אפילו בלתי נתפס עבור מי שעוקב אחר הקריירה של מדונה, לראות כיצד התפיסה לגביה השתנתה לאורך השנים. מי שבשנות ה-80 נחשבה כוכבת פופ עתירת להיטים במשקל נוצה והפכה בשנות ה-90 לאחד מסמלי התרבות האמריקאיים החשובים של התקופה ולאייקון של נשיות חזקה, מנסה היום בכוח להיאחז בנעוריה באופן שמעורר כלפיה במקרה הטוב רחמים.

והיות ומדובר בדמות שעבור בני דור הנעורים הנוכחי (ג'ן Z בפי העם) לא נושאת יותר מדי ערך סנטימנטלי, אפשר בזהירות להגיד שהיחס היום כלפי מי שנחשבה בשיאה האמנותי והקרייריסטי פורצת דרך, הוא יותר כזה של בוז.

אולי אם הם רק היו מכירים את הסיפור מאחורי "Ray of Light", אלבומה המוערך ואולי החשוב ביותר, ומבינים את התרומה שלו לעיצוב הסאונד העכשווי של הפופ הבינלאומי, הם היו קצת סלחניים יותר כלפי כל שיפוץ פנים לא מוצלח או סרטון וידאו תמוה שהיא מתעקשת להעלות לטיקטוק. ובהתחשב בכך שאתמול מלאו 25 שנים  בדיוק לצאתו, זה זמן טוב להיזכר מה הפך אותו כל כך מהפכני.

כדי להבין לגמרי את "קרן של אור", אלבומה השביעי של המלכה האם, צריך למקם אותו בפרספקטיבה של הקריירה שלה. בתחילת 1998, או באמצע 1997 אם לדייק - זמן יצירת האלבום - מדונה הייתה כבר סופרסטאר לכל דבר. מוזיקאית שמתחזקת קריירה מרשימה מתחילת שנות ה-80. 15 שנות הצלחה הקנו לה מעמד רם בקרב חבריה לתחום, כשבמהלכן היא סימנה וי על כל סעיף ברשימת המכולת המדומיינת של מי שחולם לפרוץ בגדול ולהשאיר חותם תרבותי שהוא מעבר לתוכן האמנותי שייצר.

שורה של להיטי ענק שהפכו על-זמניים? צ'ק. קריירת משחק (גם אם לא מוערכת במיוחד אז לפחות מסוקרת)? צ'ק. קרדיט כמי שחקרה באלבומיה נושאים כמו מיניות, משחקי שליטה ומתיחת גבולות מגדריים (הרבה לפני שזה היה עניין של מה בכך)? צ'ק. כן, עד 1998 כבר הייתה אייקון בין אייקונים.

זו גם השנה בה תציין את יום הולדתה ה-40 - גיל לא אידיאלי עבור כוכב הפופ המצוי ששואף להישאר רלוונטי, כשבעורפו נושפים זאטוטים, או במקרה שלה - זאטוטות כמו בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה - שלחלוטין צריכות להודות לה על שפילסה להן את הדרך ואפשרה להן לעשות כך.   

מאז אלבומה האחרון, "Bedtime Stories" שיצא ב-1994, היא הספיקה להפוך לאם בפעם הראשונה בחייה ולצרוך מנה בריאה של רוחניות באמצעות חקר תורת הקבלה. בנוסף, היא גם לוהקה לסרט "אוויטה" אודות חייה של הפוליטיקאית הארגנטינאית אווה פרון - תפקידה המוערך ביותר בקולנוע, שההכנות אליו כללו שיעורי פיתוח קול אשר יאפשרו לה לשפר את יכולותיה הווקאליות.

כל אלה היוו רקע נהדר עבור אמנית בוגרת יותר שרוצה לעבור לשלב הבא של הקריירה שלה - ועדיין להיות נאמנה לרוח הזמנים. כלומר, לצליל ולאסתטיקה של סוף שנות ה-90 בואכה העשור הראשון של שנות ה-2000.

כמי שהייתה ידועה כזיקית מוזיקלית שהצליחה להתאים את עצמה לסאונד משתנה תמידית של שני עשורים, היא עמדה לעשות זאת שוב. או ליתר דיוק - ללמד את כולם איך עושים את זה כמו שצריך.

תפיק אותי, אורביט!

אחרי ניסיונות לא ממש מוצלחים לעבוד עם מפיקים אחרים, חברה הטוב גיא עוזרי (והנה לכם זווית ישראלית לסיפור) יצר קשר עם וויליאם אורביט - מפיק בריטי שהרפרטואר שלו כולל עבודות עם שמות כמו פרינס, יו-2, רובי וויליאמס, ריקי מרטין, קווין, בק, בלר והרשימה עוד ארוכה. הוא לא היה זר לעבודותיה של מדונה, ואפילו הפיק מיקסים לשני שירים שלה בעבר, אבל רק בקיץ 1997 הם נפגשו פנים אל פנים לראשונה. הוא - אז מפיק בתחילת שנות ה-30 לחייו, היא - זמרת פופ בסופו של אותו עשור בחייה.

המפגש ביניהם, כך יתברר, ישנה תפיסות עולם, יכיר למערב פרקטיקות רוחניות מהמזרח ויעזור לבסס שוב את מעמדה של מדונה כמי שיודעת לבחור את המפיקים הנכונים של הרגע, להשתנות ולשרוד בתחום בו רבים סירבו להיכנע לתכתיבי הזמן (או להבין אותם) ושילמו על כך בקריירות.

התוצאה - "Ray of Light", אלבום שזכה להערכת המבקרים ולשבחיהם, והציג גרסה בוגרת אך מעודכנת של מלכת הפופ. היו בו אלמנטים של קבלה, בודהיזם, רוח ומיסטיקה, מוגשים בקולה הבשל והמפותח יותר של מי שעד אז לא נחשבה ווקאליסטית טובה מדי. את כל אלה ארזה הפקה מודרנית, אפילו נועזת וניסיונית לזמנה, שכללה שכבות של טכנו, טריפ-הופ, אמביאנט, פסיכדליה ואפילו מוזיקה מזרח תיכונית.

מה שנדמה היום כמעטפת שגרתית של להיט פופ היה אז למעשה חידוש מרענן. אחרי עשורים של סינתיסייזרים ובהמשך גיטרות ששלטו באסתטיקה של להיט הפופ המצוי, מדונה נחשבה חלוצה ומפורצי הדרך ששילבו בין פופ מסחרי ומיינסטרימי לבין צליל שעד אז אפיין תרבות רייבים חתרנית מהשוליים.

סליחה ומחילה

האלבום זיכה אותה בשלל פרסים (כולל 6 מועמדויות בטקס הגראמי ה-41, וזכייה ב-4 מהן), ו-9 מועמדויות בטקס פרסי MTV (מהם גרפה 6). גם אם כל מה שבא אחר כך כבר לא עמד בסטנדרטים הגבוהים שהציבה לעצמה (אם נשים בצד רגע את גרסת הכיסוי הנהדרת ל-"American Pie" שהוציאה כסינגל בשנת 2000 ואת האלבום "Music" הלא רע), "Ray Of Light" סימן את מדונה כהרבה יותר מכוכבת פופ או סלבריטאית מוזיקה שנעה על אדי הצלחת העבר שלה.

מה שהיה אז בעיקר תקליט מצליח, מעניין ואפילו אקספרימנטלי, נחשב היום לאחד האלבומים החשובים בהיסטוריה של הפופ. נקודה בזמן בו עשה התחום את המעבר למילניום החדש. מפגש בין עולם ישן לחדש, שסימן והתווה עבור הבאים אחריה את האופן בו מלאכתם תישמע בעשורים שיבואו אחריו. ורק על זה שווה לסלוח לה על השטויות שהיא מעלה היום לטיקטוק.