את סיבוב הניצחון שלה על 25 שנות פעילות עשתה להקת הדג נחש בהיכל התרבות בתל אביב. בעוד הלהקה שרה על אהבתה לירושלים, "עיר האלוהים", התבצע בעיר מוצאם עוד פיגוע שהזכיר שירושלים היא אולי עיר לכתוב עליה שירים, אבל היא בטח לא עיר לרוקנרול או להיפ הופ. את כניסתה של הלהקה החלוצית הזאת להיכל התהילה הישראלי, היא עשתה בתל אביב. פשוט כי אין מקום אחר, גם אם החבורה של הבמה מנסה להוכיח לנו כבר שנות דור שזה לא נכון וגם הכותל הוא גרובי.
הדג נחש מייצגת ירושלמיות שהולכת ונעלמת מן העולם. האם היום בעיר הזאת אפשר לעשות היפ הופ? הלוואי, אבל נראה שירושלים הולכת הכי רחוק ממה שהלהקה הזאת מייצגת: וייב של שלום ואהבה.
הקהל בהיכל היה מורכב ממשפחות, מאנשים צעירים יותר ופחות שידעו את כל המילים ושרו בקולי קולות על "ליגלייז", ועל איברי גוף נשיים. אם פעם המילים הללו היו נחשבות למסעירות וסוערות, היום מדובר בלהקה לכל המשפחה. איזה הישג מפואר למי שהתעקשו במשך שנים לעמוד על במות במספר דו ספרתי של נגנים וזמרים ולעמוד על כך שאפשר לעשות את זה בעברית, וגם להביא כמה גרושים הביתה.
האורח שעלה לשלושה שירים בלבד, שהרגישו כמו מנה ראשונה ולא מספקת היה טונה. הוא סיפר על הבמה שהם אחת "ההשראות הגדולות שלי" ושאנן סטריט קרא לו חמוד. אבל אל תחשבו לרגע שמדובר בטקס העברת הלפיד. יש מקום גם לוותיקים וגם להווה ולעתיד.
הלהקה ניצלה את ההזדמנות כדי להזכיר את הרצחו של אמיל גרינצוויג לפני 40 שנה. מה שהם לא ידעו, שלמעגל הדמים הישראלי התווספו בזמן ההופעה עוד שני הרוגים. וככה זה כנראה יישאר כאן עד להודעה חדשה. אחר כך גם קלפטר הופיע על המסכים כשעל הבמה ניגנו את "יום שישי".
זה היה אחר צהריים מהנה, שעל הבמה להקה מגובשת שאמנם הגיעה בפעם הראשונה להיכל התרבות אבל הרגישה בו בבית. עם משה אסרף על התופים וגיא מר שמובילים את כל מה שמתרחש על הבמה למקום כזה שאי אפשר להישאר לשבת בו, נראה שיש ללהקה הזאת עוד הרבה דברים להגיד, ולגיל אין בכלל משמעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו