את הופעת ההשקה של האלבום החדש שלו "בית פתוח" פותח שלומי שבן עם "אל תתעלמי ממני" - שיר שהוא חמש דקות של כאב טהור, קינה גברית לקשר שאבד ותחינה לאהובה שלא תפנה עורף. נטול פסנתר או מגננות, הוא עומד על במת בית האופרה בתל אביב כשפנס בודד מאיר עליו, לרקע וידאו ארט של גלים אדירים שמתנפצים. ים פראי וסוער כמו נפש שזועקת לעזרה, צורחת נפשה מרוב תסכול. זהו ויז'ואל מרהיב, חזק ועצמתי שקשה להתעלם ממנו - והוא רק אחד מני רבים שמעטרים את המופע הזה והופכים אותו לחגיגה לעיניים לא פחות משהוא לאוזניים.
שבן מגיע אל המופע עם הרכב חדש. בפעם הקודמת שהוא השיק אלבום זה היה לפני כמעט עשור, כשלהקת הקולקטיב ליוותה אותו בשירי התקליט "תרגיל בהתעוררות". אבל הקולקטיב כבר לא איתו (או איתנו) והפעם הוא מגייס אליו מה שיכול להיחשב כלא פחות מדרים-טים של נגנים, שכולל את עוזי רמירז, מאיה בלזיצמן, מעיין ליניק, נדב לוזיה, עמרי בר, אורי קוטנר וטאפש. האחרון, אגב, יבצע בעצמו את "אריק", להיט הענק מלפני 23 שנה, יעניק לו גרסה נהדרת בערבית ויחסוך משבן ביצוע לשיר שחייבים לבצע בהופעות מטעמי ריצוי קהל (אפילו שבשלב זה של הקריירה שלו כבר אין לו ממש כוח אליו).
אבל על שאר הערב, על נגניו ומאזיניו, ינצח שלומי ביד רמה וינוע בקלילות בין פאזות שונות ביצירה שלו, שמתפרשת על פני כמעט חצי יובל ואשר מכילה כמה מהשירים החשובים שנכנסו לפנתיאון היצירה הישראלית. ביניהם "תרגיל בהתעוררות", "כולם אומרים" ו"מותק את אצלי בראש", שמקבל עיבוד יפהפה, אולי מתמיד. לפני כן, בראשית הערב, הוא יחנוך את שירי האלבום החדש, יבצע באופן סיפורי מושלם חמישה מהם בזה אחר זה - כשבכל אחד מהם משתנות הבמה והתאורה לחלוטין, יוצרות כמו וידאו-קליפ מדויק ושונה לכל אחת מהיצירות. זהו מופע מרהיב, כבר אמרנו, אבל לפעמים צריך להגיד משהו שוב כדי להבהיר עד כמה.
"מאני טיים", הסינגל הפופי שהכריז על בוא האלבום מגיע אחר כך, משנה לחלוטין את האווירה הקודרת שפתחה את הערב. אחריו "המאהב של אשתך" יורד לפרטים עד רמת הקרינג', מרגיש כמו סרט קצר (וגם מסתיים בכזה). האורחת הראשונה של הערב, מירי מסיקה, מגיחה ממרפסת גבוהה כדי לבצע עם שבן את "לה ויטה א לונגה", וכשהאורחים שולי רנד ורביד פלוטניק מגיעים כדי לשיר את הלהיט המשותף להם ולשבן, "כנען", המופע מעלה הילוך.
נוכחותו המרשימה של רנד תשוב גם בשלב מאוחר יותר בערב ותשיר את "עברנו לצפון". עוד קודם לכן יחזור פלוטניק ויחבור לשבן בשירת "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה", יוסיף קטע מ"קורבן" שלו ויאחד באופן מושלם בין שני השירים, שמסמנים את השלב הפוליטי של המופע. זה יכלול גם תמונות של חברי הממשלה החדשה המכהנת וסצנת אשכבה בשיר "דיוטי פרי". בין אם אתם משתייכים לצד של המוזיקאי במפה הפוליטית או לא, מדובר במראות שקשה להתעלם מהם.
כמובן שהרגעים שבהם שבן מרגיש נוח יותר מכל הם אלה שבהם הוא נמצא מאחורי פסנתר. איכשהו, גם אחרי יותר משני עשורים שהוא בשטח, עדיין הווירטואוזיות שלו מצליחה להפתיע (או לכל הפחות להדהים). הביצוע שלו ל"שגר פגר" של הבילויים מגיח בשלב מאוחר בערב והוא מצליח בכפיפה אחת להיות כאוטי, אינטנסיבי ולחלוטין בשליטה. שבן הוא להטוטן מיומן של מילים, פלרטטן קהל ברמות הגבוהות ביותר, והשילוב בין הכריזמה לבין יכולותיו המוזיקליות יוצר את מה שנראה כאחד המופעים העוצמתיים שעלו כאן - וזו לא הגזמה.
את המופע הוא (לא באמת) חותם עם "הנה בא הסוף", בו הוא מעודד את הקהל להצטרף אליו בשירה (תמה ששבה בדרגות הצלחה משתנות במהלך הערב). לאחר מכן הוא ישוב לבמה להדרן שייחתם ב"נורי", אשר מוקדש לילדיו. אלה מוזכרים גם בתחילת הערב באותו "מאני טיים", שיר שבו מבכה שבן ימים בהן אהב "לא לדעת", נזכר בתקופה בה ישן יותר וגם מנצל את הבורגנות כדי לשאול שאלות על אודות הדרך שעבר, ההחמצות והדרך שבה לא צעד. "כמה פניות לא לעניין, הערכות שגויות של דחיפויות וזמן, הביאוני עד לכאן", הוא שר. "שלומי שבן. קוקהד, שמוקהד מטומטם". אולי אחרי המופע הזה הוא ירגיש אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו