מאחורי הפסטיבל הליטורגי בנצרת מסתתר סיפור אישי עצוב. מקורותיו ב־2002, כאשר יוצר הפסטיבל, הכנר והמוזיקאי נביל עבוד אשקר, מצא עצמו נטע זר בכל חברה שהיה אמור להשתלב בה והחליט לעזוב את הארץ.
"יצאתי מפה עם הרבה כאב אז, כי לא מצאתי את עצמי", הוא מספר. "בחברה הערבית הייתי הילד המוזר שמנגן בכינור ומתעניין במוזיקה מערבית. ואז פרצה האינתיפאדה השנייה, ומצאתי את עצמי הערבי בתוך החברה הישראלית. כשהייתי צריך לשכור דירה לא יכולתי לעשות זאת, כי ברגע שהיית אומר את השם שלך פתאום הדירה היתה תפוסה. הבנתי שאין לי מקום פה ועזבתי לגרמניה".
אחרי תקופה הוא החליט לשוב לארץ, והקים ב־2006 את מה שהיה נראה אז כפנטזיה. רעיון שאחיזתו במציאות רופפת למדי, בדמות הקמת הקונסרבטוריון הראשון בעיר נצרת. היוזמה גרמה לו להבין שמוזיקה קלאסית אינה רק נחלת התרבות המערבית, וכך נולד "פוליפוני", מפעל מוזיקלי שמטרתו "למוסס מחיצות בין דתות ותרבויות באמצעות חינוך מוזיקלי". בהמשך הגה את הפסטיבל הליטורגי, מסורת חג מולד וחנוכה, שיתקיים זו השנה הרביעית (מ־15 עד 18 בדצמבר) ויפגיש בין מוזיקאים יהודים וערבים לביצוע יצירות מופת קלאסיות.
קשה להתעלם מהעובדה שהפסטיבל נערך השנה בתקופה אזרחית מתוחה.
"המציאות הפוליטית מדאיגה אותי, לא רק זו שקיימת עכשיו. אני מודאג מהיכולת של המערכת להתאושש ולשוב למקום שפוי, מכבד ורציונלי יותר בעתיד. אבל אני גם מסתכל על הרובד החברתי והאנושי, ולדעתי בכל פעם שהפוליטיקה מתקדמת לכיוונים יותר קיצוניים, ברמה החברתית והאזרחית יש יותר אחריות לפעול".
יכולת להיות מוזיקאי בינלאומי מצליח וזהו. למה היית צריך את כל האקטיביזם התרבותי הזה?
"התפיסה שלי לגבי האחריות שלי כאזרח לא תמיד היתה כזו, והבנתי שלמוזיקה יש יכולת לספק את המכנה המשותף כדי להפגיש אנשים כשותפים".
