פעמיים בעבר שיתפו פעולה אנשי תיסלם עם תזמורת קלאסית, כאשר חברו לסימפונית של ראשון לציון ב־2015 וב־2018. שני המופעים זכו להצלחה והפגישו בין הרוקנרול התיסלמי האהוב ובין עיבודים תזמורתיים, וכעת הלהקה עושה זאת פעם נוספת - אבל באופן מעט שונה ויש שיאמרו אף טוטלי יותר.
ב־28 בפברואר ייקחו את המופע דני בסן, יזהר אשדות, יאיר ניצני, צוף פילוסוף ויושי שדה בפעם הראשונה אל במת היכל התרבות בתל אביב בהפקת toMix, והפעם יעשו זאת יחד עם מי שהם מכנים "הגביע הקדוש" של המוזיקה הקלאסית בארץ, התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
"הרומן הסימפוני שלנו התחיל עם התזמורת של ראשון לציון, אבל בעצם הוא התחיל עם המנצח אילן מוכיח, שיצר איתנו גם את המופע החדש", מספר אשדות. "יש כל מיני גישות למופעים מהסוג הזה. פה באמת היה חשוב לנו שיהיה מפגש אמיתי, ושאף צד לא יבטל את עצמו עבור האחר. אני חושב שזה הצליח לאילן ולנו לחבר ולהפגיש בין שני הסמיטריילרים האלה, הלהקה והתזמורת".
היית אומר שב"תלבושת" התזמורתית יש אלמנט של גילוי מחדש של שירים שאתם מכירים כבר שנים?
"יש בזה משהו. היות שהתזמורת היא מכונה ענקית, אתה לא מבין את האימפקט של איך זה נשמע עד שאתה עושה את החזרה שלפני המופע. אבל יש גם את העניין של הפיצוח ברמה המוזיקלית. אילן שאל אותנו על שיר כמו 'בוקר של כיף', וסיפרנו לו שהוא שואב השראה מ'Libertango' של גרייס ג'ונס. כשסיפרנו לו את זה, אז הוא הלך למקור וממש לקח משם קטע ושילב אותו.
"על 'רדיו חזק' סיפרנו לו שמישהו גילה שיש מלודיה של נזירים מימי הביניים שהיא כמעט אחד לאחד הפזמון של השיר, אז הוא התייחס גם לזה. בכל המפגשים שלנו אילן נתן לי שיעור. למשל איך משהו מהפזמון לא מולחן נכון מההיבט התיאורטי הקלאסי. זה היה מעניין לראות איפה אני, כמלחין, הלחנתי שירים 'ביי דה בוק' ואיפה לא".
איזה שירים יצאו מוצלחים יותר?
"אני חושב שאנחנו מרוצים מאוד מכולם. דווקא שיר פופ־רוק פשוט כמו 'עוד פגישה' יצא מאוד מיוחד. את 'ככלות הקול והתמונה' דני ואני שרים תמיד לבד רק שנינו, ופתאום הצטרפה לזה התזמורת והפכה אותו לשיר ענק".
אפשר להניח שיש שירים שקשה יותר להפוך אותם ל"קלאסיים". נגיד "רדיו חזק", שהוא באמת שיר רוקנרול פרופר.
"זו שאלה שהיה לגיטימי לשאול אותה ב־1975, אבל מאז יש מסורת של להקות רוק ותזמורות. בשנות ה־70 זה היה מפגש של דורות, בין הרוק החדש של הצעירים ובין התזמורת המסורתית של הדור הקודם. רוברט פלאנט וג'ימי פייג' עשו את זה, למטאליקה בסוף שנות ה־90 היה החיבור עם הסימפונית של סן פרנסיסקו. היום המרד בא מאזורים אחרים לגמרי, של אלקטרוניקה והיפ הופ, אז אני לא חושב שהחיבור קשה מדי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו