גורי אלפי הוא איש רב אשכולות, שידוע בישראל כקומיקאי, שחקן, סטנדאפיסט, במאי, תסריטאי ומגיש טלוויזיה. בקיצור, בחור מוכשר – אפילו מאוד. מה שהרבה אנשים לא יודעים זה שלפני שפרץ בעולם הקומדיה, הוא הקים את להקת פאנקנשטיין. כן, בנוסף לכל התחומים הרבים שבהם הוא עוסק – הוא גם מוזיקאי. מתי הוא מספיק לנוח? לא ברור.
את ההוכחה לכך שהמוזיקה עדיין נמצאת בדם שלו הוא הפגין אמש (חמישי), כשקיים הופעה בהאנגר 11 בנמל תל אביב תחת הטייטל המשעשע "עושה קופה על חברים", שבה אירח כמה מהשמות הכי חמים שפועלים כיום במוזיקה הישראלית. במהלך הערב הדי ארוך (כמעט שעתיים וחצי, שלא נדע), כל אחד מהם עלה לבמה כדי לבצע עם אלפי שניים-שלושה שירים, וזה היה מגניב ומחשמל לאללה באותה מידה שבה זה היה גם מאוד אקלקטי.
המופע נפתח בכך שאלפי ביצע כמה שירי Fאנק וסול, שהצליחו לסחוף את הקהל. באותה מידה, אותם שירים הרגישו כאילו הגיעו משום מקום: לא נעשה שום הסבר למה דווקא אלה השירים שבוצעו, ולא כל שיר אחר בעולם. זה קרה כמה פעמים במהלך ההופעה, ואי אפשר שלא היה להרגיש שאלפי החליט שיש לו חלום להגשים – לבצע הופעה מוזיקלית מול אלפי אנשים – והוא יעשה זאת עם השירים שהוא אוהב, ויהי מה. אז מה אם אין שום הקשר, אלא רק שיר שמבוצע אחרי שיר אחרי שיר.
אחרי שאלפי סיים את רגעי הזוהר שלו כרוק סטאר, הוא החל להעלות לבמה את האורחים שכל הצופים חיכו להם: ג'ימבו ג'יי, סימה נון, גיא מזיג, פול טראנק ויוני בלוך, ואפילו שתי הפתעות שכמעט גרמו לקהל לפרק את המקום מרוב אקסטזה – נינט טייב ורביד פלוטניק. כל אחד מהם עלה בנפרד לבצע שניים-שלושה שירים במשותף עם אלפי, ויחד הוא ביצע איתם גרסאות כיסוי לכל מיני שירים (מגרסת רוק כבד שהוא ובלוך שרו ל"לך לישון" של אנה זק ועד העיבוד המצוין של "היא יודעת" של טייב, אותו הוא שר יחד איתה, שכלל מאש-אפ עם "Kashmir" של לד זפלין), וכמובן גם כמה מהלהיטים שלהם עצמם.
מכיוון שבכל זאת מדובר באחד הקומיקאים המוצלחים והמוכשרים בישראל, הוא לא פספס את ההזדמנות לקרוע את הקהל עם רצף של בדיחות וסיפורים מצחיקים בין שירי הסולו שלו לשיתופי הפעולה הרבים. הכריזמה הידועה שלו הייתה בשיאה בעיקר ברגעים האלו, אבל היא לא נחסכה מאף אחד גם כשהוא שר – והוא הראה לכולם פעם נוספת איזו זכות ענקית יש לנו לצפות באדם כל כך מוכשר עושה כל כך טוב את מה שהוא כל כך אוהב.
אבל, וחייב להיות אבל, כפי שנכתב מקודם – הכל היה מאוד אקלקטי. אלפי לא הסביר בשום שלב מדוע הוא בחר לשיר דווקא את שירי ה-Fאנק והסול אותם ביצע ולא הזכיר את הרקע המוזיקלי שלו. הוא פשוט ביצע אותם. הוא עשה זאת היטב, שלא יהיה ספק, אבל הכל הרגיש ללא קונספט ברור, כאילו אנו צופים במוזיקאי ששר איזה שירים שבא לו, סתם כי ככה. אמנם הם בוצעו לעילא ולעילא, אבל זה היה מין כאוס מסודר ותמוה.
בשורה התחתונה, וזה מה שחשוב באמת, זה היה ערב מהנה, אפילו מאוד. אלפי והחברים שלו כמעט והצליחו להעיף לשמיים את הגג של ההאנגר, ואי אפשר היה שלא ליהנות מהשירים הרבים ומשיתופי הפעולה המצוינים. החמצמצות הקלה שנשארה אחריו נוגעת אך ורק להצגת הדברים, שלא קרו בכלל ולכן גרמו לתחושה קלה של תמיהה. אבל, וחייב להיות אבל, השורה התחתונה היא שאלפי ניצח על מופע סופר-כיפי ומפוצץ בכישרונות, שעם ליטוש נכון יכול להפוך למעין פסטיבל מוזיקלי-קומי קבוע שיהפוך לאירוע שחובה להגיע אליו בכל פעם מחדש.
