התפילה של אביב גדג'

"פקח את עיניך היום, ילד בלי ילדות, אתה בוער ולא כלה, רוץ הביתה, כבר כמעט מחשיך.

אתה עוד קשור בחבל הטבור לדברים שמזמן הלכו כבר לאיבוד. לכאב שכבר נטש את הגוף, לאהבה שלא תשוב. 

אני הענף ששברת אבל הפכתי לעץ. כל החיות באות לשתות מהפצע שלי.

זה סיפור חיי. אפשר לספר אותו בשלושים שניות.

אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי? אמא, האם את עוד אוהבת אותי?

אלוהים, האם האהבה היא אובדן? אלוהים, האם אתה עדיין מאמין באדם? האם גם לי מגיעה אהבה?"

הציטוטים האלה לקוחים מארבעת השירים הראשונים באלבומו החדש של אביב גדג', "שרף אורנים". מהציטוטים האלה אפשר להבין שלא מדובר באלבום של "פזמונים". זהו אלבום של טיפול נפשי, של חיטוט במקומות הכי כואבים, של ניסיון להבין, של לשאול שאלות קשות על נאמנות ותשוקה. כל אלה עטופים במוסיקה כל כך יפה, מזככת, מרימה ונותנת תקווה. התפילה הפרטית של גדג' שהופכת את הכל לחוויה רגשית מטלטלת. 

"מוסיקה היא פצע שפתוח לרווחה", הוא קורא לזה באחד השירים. מה אין פה? דיכאון, חרדות, הזיות, אלימות, אונס, סקס, אהבה וחיפוש משמעות שהופכים אצל גדג' לשירי נשמה מלאי עוצמה, לרוק גיטרות ומוסיקה מזרחית, לאקסטזה דתית עם רית'ם אנד בלוז חילוני.

עיבודים נגישים

אביב, אחיו הצעיר של שלום גד, גדל במושב דתי ברובו של עולים מאלג'יר שנקרא תלמי אליהו, אי שם בנגב בין אופקים לרצועת עזה. ב־1992 הקים עם חבריו למושב גבריאל בלחסן ודביר לביא את להקת "אלג'יר". אלבום הבכורה "נאמנות ותשוקה" יצא ב־1995 ולא זכה לתשומת לב מספיקה. 

חברי הלהקה המשיכו ליצור, ובעיקר לשרוד. להתגבר על מחלות נפש, אשפוזים, לימוד בישיבה ואפילו ניסיונות התאבדות - ולהפוך את "החומרים" האלה לאמנות. ב־2004 יצא אלבום המופת של הלהקה "מנועים קדימה", ובתחילת 2006 הודיעה "אלג'יר" על פירוקה. אביב גדג' יצא למסע חיפוש, כולל תקופה ארוכה של התבודדות בסיני. כשחזר לתל אביב עבד כפועל במה בתיאטרון הקאמרי והחל ליצור את השירים לאלבום הבכורה שלו "תפילה ליחיד" שיצא ב־2009 - 72 דקות של מסע מרגש עד דמעות. 

ארבע שנים אחרי, ב־2013, יצא אלבומו השני, "ילדים של מהגרים", ובו שירה־זעקה־תפילה של הדפוקים/המיוחדים/הדחויים/ה"לא נורמלים". חודשיים לאחר יציאת האלבום הלך לעולמו חברו ל"אלג'יר", גבריאל בלחסן, שנמצא מת בביתו בגיל 37 לאחר שסבל במשך שנים מהפרעה דו־קוטבית ומדיכאונות. 

עכשיו חוזר גדג' עם אלבום סולו שלישי, והוא מצליח לעשות משהו חדש. להקת הבית כוללת את רון בונקר בגיטרות, בנו הדלר בבס, גדי פטר בתופים, ארז מונק בכלי הקשה שונים ורננה נאמן בנבל. אליהם מצטרפת קבוצה גדולה של נגני כלי נשיפה ומיתרים וגם אורחים מיוחדים: שלומי שבן בפסנתר, אהוד בנאי במפוחית ומארק אליהו בקמנצ'ה וסאז. 

גדג' כתב, הלחין והפיק מוסיקלית ומאיה בלזיצמן עיבדה כלי מיתר ונשיפה. אני מציין את השותפים, כי הם חלק משמעותי מהפיכת "שרף אורנים" למאסטרפיס. מאוד לא פשוט ליצור אלבום בעל עומק כזה שיהיה גם יותר נגיש מבעבר. והוא אכן נגיש יותר, מבלי לאבד מעוצמתו. משהו בעיבודים קצת יותר קל לעיכול. או שאולי התרגלתי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו