נראה שלא קל להתנהל בעולם כמוזיקאי כששם המשפחה שלך כל כך יומרני כמו מאסטרו. הפסנתרן והמלחין הישראלי שי מאסטרו דווקא אוהב את השילוב הזה ורואה בו רק יתרונות. "שם המשפחה שלי מעורר הרבה שאלות", הוא אומר, "זה מתחיל ב'האם זה שם המשפחה האמיתי שלך?', ממשיך עם 'כל המשפחה שלך מוזיקאים?', ומסתיים ב'זה בטח שם עם מחויבות גדולה'. האמת שזה מצחיק אותי בכל פעם מחדש. והתשובות שלי: 'רק אני ואחותי מוזיקאים מקצועיים, וזו ממש לא מחויבות גדולה. אני מנגן כי אני אוהב את זה".
מאיפה מגיע השם הזה?
"אנחנו מיוצאי ספרד, וזה השם שלנו כבר המון שנים. אני חושב שבעניין הזה היה לי מזל. הרבה מוזיקאים משנים את השם שלהם כדי שיזכרו אותם, כמו 'מדונה' או 'שר', אני נולדתי ככה. השם רק עזר לי. אפשר להגיד שהצלחתי גם בעזרת השם".
והוא אכן הצליח. מאסטרו, רק בן 35, נחשב לאחד המוזיקאים המובילים בתחומו בעולם והוא מרבה להופיע בארה"ב ובאירופה. הוא מוביל הרכבים כבר יותר מעשור, הוציא שישה אלבומים, שניים מהם ב־ECM, אחת מחברות התקליטים היוקרתיות ביותר בג'אז העולמי. אלבומו האחרון שיצא בשנה שעברה, "Human", הוא פנינה מוזיקלית ייחודית שנבחר על ידי ה"גרדיאן" הבריטי לאחד מעשרת אלבומי הג'אז הטובים בעולם לשנת 2021. נוסף על כך, בשנתיים האחרונות הוא כותב מוזיקה לסרטים, ובקרוב ייצא לסבב פגישות בלוס אנג'לס כדי לתת את הדחיפה לכיוון המוזיקלי החדש.
בשל העובדה ששניים מהמוזיקאים שלו מתגוררים בניו יורק ובעקבות הקורונה, מאסטרו לא הופיע מעולם בישראל עם הרביעייה הבינלאומית שלו. הערב (שלישי) זה יקרה במועדון "הגריי" בתל אביב. יחד עם מאסטרו מנגנים המתופף הישראלי, הצעיר והמוכשר עופרי נחמיה, הבסיסט הפרואני חורחה רואדר והחצוצרן פיליפ דיזאק.
מאסטרו התחיל לנגן בפסנתר בגיל חמש, כשניסה לחקות על הקלידים צלילים ששמע ביער הסמוך לביתו בכרמי יוסף. "ניסיתי לנגן את הצלילים של היער: הגבוהים היו הגשם, האמצע של הפסנתר היו החיות שרצות לכל מקום, והנמוכים היו הרעמים", נזכר מאסטרו. בתיכון המשיך לתלמה ילין ומשם לברקלי קולג' בבוסטון. את ההכרה הבינלאומית הראשונה שלו הוא קיבל כשהצטרף ב־2006 לטריו של הבסיסט הישראלי אבישי כהן, יחד עם המתופף מארק ג'וליאנה. אחרי חמש שנים של הופעות הוא יצא לדרך עצמאית והקים את הטריו שלו.
השידוך המוצלח
מה גרם לך לעזוב את ההרכב של אבישי ולהקים את ההרכב שלך?
"זה היה עם הרבה חששות, כבר היו לי כמה שירים שכתבתי והחלטתי ללכת על זה. גרתי אז בניו יורק. מה שהכי יפה בעיר הזו הוא שאנשים רוצים לנגן. כל הזמן מנגנים בבתים של מוזיקאים אחרים. במפגשים האלו בבית שלי בברוקלין זה קרה. זה היה ממש כמו יחסים רומנטיים. אתה פוגש את השותף או השותפה שלך בחיים, אתם מדברים ואז אתם מגלים שאתם בעצם מכירים אחד את השני, למרות שלא נפגשתם מעולם. וכשמצאנו אז נשארנו בזה".
אף שג'אז הוא ז'אנר מוזיקלי הנחשב לפחות פופולרי, המוזיקה של מאסטרו במדיה הדיגיטלית זוכה לעשרות מיליוני צפיות. נתוני הצפייה משמחים אותו מאוד, אבל הוא מייחס להם חשיבות פחותה מאשר למוזיקה עצמה. "הצלחה בערוצים הדיגיטליים מאפשרת לי לעשות את מה שאני אוהב - וזה לעלות על הבמה ולנגן", אומר מאסטרו.
מה תנגנו בהופעה?
"הקהל שמגיע להופעות שלנו יוצא איתנו להרפתקה. אין לנו אף פעם רשימת שירים. אנחנו פשוט מתחילים לנגן והמוזיקה רוצה כל ערב משהו אחר, אז אנחנו שם כדי לשרת בדיוק את זה. יש איתי נגנים מדהימים, רגישים, אינטליגנטיים, מלאי יוזמה, ויש בינינו אמון מאוד גדול. זו תהיה שיחה בין ארבע צלעות שוות של הרכב אחד".
מפתח האנושיות
איזה מקום תופס הקהל ביצירה שלך?
"עברתי עם זה הרבה תהליכים והיום אני מרגיש עם זה נוח. בתחילה חשבתי שצריך לחבר את הקהל אלי, כאשר האג'נדה מאחורי זה היא שהקהל יאהב אותי. זה הפך אותי לבן אדם אומלל, לחוץ, שבונה את ההערכה העצמית שלו על דעות של אחרים. לדוגמה, אם אני מוציא דיסק שאתם לא אוהבים אותו - המשמעות היא שאני לא טוב. זה משהו לא בריא והבנתי שאני לא ישן טוב, הייתי לחוץ לפני שאני עולה על הבמה, ואז אם המתופף היה מנגן משהו שלא בדיוק בעיבוד, לא הייתי מתעצבן אבל מאוכזב מעצמי ומהלהקה. זו מערכת יחסים חולנית בין אמן למוזיקה שלו".
"הכל השתנה באחת ההופעות שלנו בצרפת. ניגנו שיר שהקדשתי לאחותי הקטנה, קטע עם מסגרת נגינה מאוד ברורה. התחלנו באלתור חופשי עם גרוב נהדר, ואז תוך כדי רמזתי לחבר'ה לחזור לשיר, אבל הוא יצא שונה ממה שתכננתי. כשסיימנו המפיק שבי נלחץ, הייתי משוכנע שהרסתי את השיר. אחרי ההופעה, כשחתמנו על דיסקים, כולם ציינו את השיר הזה במיוחד. זה היה רגע מכונן. גיליתי שהקהל מגיב לאנושיות, לספונטניות ולמה שקורה לנו על הבמה כבני אדם. זו היתה נקודת מפנה ששינתה לי את הקריירה. הבנתי שבמקום לנסות להצליח אני אנסה להביע אנושיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו