קסם שחור: שנתיים חיכינו לניק קייב, והיה שווה כל רגע

פרסום ראשון: מגיפה חדשה החלה מתפשטת בארצנו. בין תסמיניה העיקריים - נטייה לחזור על הצירופים "בום בום בום", "Yeah Yeah Yeah", "Cry Cry Cry" או "Just Breathe Just Breathe Just Breathe" בלי אזהרה ובלי הפסקה. אלפי ישראלים כבר התגלו כנשאים, והחשד לפי שעה הוא שזירת ההדבקה המרכזית הייתה הופעתו של ניק קייב אמש (שלישי) בלייב פארק בראשון לציון.

כמעט מיותר לציין שהמוזיקאי האוסטרלי בן ה-64, מלווה בהרכב הנוכחי (והמופלא) של להקתו ה"בד סידס", נתן על הבמה את הכל. לתת פחות מזה הוא לא מסוגל, ועל כך יש להוסיף את צירוף הנסיבות הייחודי שמלווה את ההופעה הנוכחית שלו בישראל: דחייה מתגלגלת ומתישה מהמועד המקורי ביוני 2020; ומות בנו ג'תרו קייב במאי האחרון, שבע שנים לאחר שבן אחר, ארתור, נהרג בנפילה מצוק. כך שאל החוויה הכנסייתית או הבית-כנסתית, שגורמת לרבים לרדוף באובססיביות אחר כל הופעה של קייב ברחבי העולם, הצטרף אתמול משא של געגועים ויגון מלכותי.

הוא עולה לבמה באיחור ניכר, כאילו כדי להתגרות עוד קצת במעריצים שחיכו להופעה הזו כבר שנתיים - אבל כשצלילי הפתיחה של "Get Ready For Love" ניתכים על הקהל, כמעט אפשר לשמוע לחישות של "מָחוּל לְךָ" עולות מכל פינה בפארק. קייב נכנס למוד הדרשה המשולהבת שהוא אוהב כל כך, והעליצות מבשרת הרעות של השיר משמשת תצוגת תכלית לנשק הסודי של קייב וה"בד סידס" בהרכבם הנוכחי: ג'אנט רמוס, טי ג'יי קול וסברינה מקאלה, שלישיית זמרי גוספל מוכשרים עד אימה שמשדרגים כל שיר, חדש כישן. ומי שלא נותר פעור פה מהביצועים שלהם בשיר הראשון, קיבל מנה כפולה ב"There She Goes, My Beautiful World" העוקב.

כמו מחט תת-עורית

ולפתע קייב אומר, "I wanna tell you about a girl", ובכך ניתן האות לפתיחת "From Her to Eternity" המוקדם, שבו הלהקה כבר גולשת בעוצמה מלאה למחוזות האקסטזה. במשך רוב השיר קייב נובח, יורק ומקציף, אבל רצף הטירוף נשבר ברגע אחד של חסד ורוגע, שבו עידן, ילד מתוק מהשורות הראשונות, זוכה לליטוף בראשו מהזמר ופוער עיניים כאילו יד האל נגעה בו (מייד לאחר מכן יקדיש לו קייב את השיר "O Children"). לרושם השמאניסטי תורם לא מעט גם וורן אליס, שותף מרכזי של קייב ליצירה, שבשיר הזה נכנס לטראנס תזזיתי וזקן הקוסם-מרלין הפרוע שלו מתנפנף לכל עבר. בהמשך נוגן השיר "Bright Horses", שהוקדש לאמנית מאיה אטון שהלכה לעולמה בחודש שעבר. "אתם תזכרו את הרגע הזה", מבטיח קייב, ומוסיף שההאזנה תשנה את חיינו לנצח. לנוכח השירה השמימית-מלאכית ממש שמפגין כאן וורן אליס, אין לפסול את האפשרות שהוא צודק.

רצף של בלדות - "I Need You", "Waiting For You" ו"Carnage" - מראה שרוקר או לא רוקר, קייב מעפיל לפסגות הקוליות והאמנותיות דווקא בקטעים השקטים, בוודאי לנוכח הטרגדיות האישיות שלו שמרחפות מעל כל תו. אבל המנוחה קצרה מאוד, כי הנה מגיח הענן השחור הכבד של "Tupelo", שעובר מוטציה וסופח לתוכו קריאות ביניים וצעקות משירים אחרים, כאלה שכבר נוגנו וכאלה שינוגנו בהמשך. כל "Cry Cry Cry" או "בום בום בום" דוקר את הקהל כמחט תת-עורית, ואט אט מתחוור איך בקטע הקדום הזה, מראשית דרכה של הלהקה, טמון הזרע הזרע לעיבודים העשירים והמורכבים יותר שמבצע ההרכב הנוכחי. קייב נשמע כאילו נכנסה בו רוחו של אלוויס פרסלי, שהשיר מתאר כידוע את לידתו בליל סערה, ובינתיים וורן אליס מנגן בכינור כמו בגיטרת מטאל מכסחת. אין טעם לחפש מלודיה נורמלית ב"Tupelo"; זה לא שיר, זה פולחן.

נשרף על הבמה

ופתאום נשמע הפעמון הכה מוכר של "Red Right Hand", התאורה מאדימה ומתחיל ביצוע מושלם מהתו הראשון עד התו האחרון. רק פרפורמר כמו קייב מסוגל לגרום לקהל לשיר ריף קלידים כמו בערב שירה בציבור, וכשהלהקה מעלה ווליום יש תחושה שהרמקולים יתפוצצו והבמה תיבקע לשניים. ו"The Mercy Seat" – מה כבר אפשר לומר על השיר הזה? שקייב כמעט התלקח ספונטנית על הבמה, כמו הנידון לכיסא החשמלי שבו עוסק השיר? שוורן אליס ניסה לקדוח באמצעות הכינור שלו חור ברקמת המציאות, או לפחות בעור התוף של הצופים? ביצוע אדיר שבאדירים, ובהופעה כמו של קייב זה אומר לא מעט.

ב"Higgs Boson Blues" קייב, הלהקה והקהל יוצאים למדיטציה משותפת ארוכה, שנקטעת בצעקות "חנה מונטנה! חנה מונטנה!" של קייב ובאנחות שגובלות בשירת גרון מונגולית. "City of Refuge" מפיל אותנו לרצפת הלייב פארק וסוחט הדבאנגים גם מהצופים הסולידיים והרגועים ביותר, ואת החלק הראשון של ההופעה חותם "White Elephant", שכשמו כן הוא - מוחץ, שועט וכבד, עם ליווי קלידים אימתני שיכול לגרום גם לדקלום של דו"ח חנייה להישמע כמו נבואת חורבן.

ובהדרן - "Into My Arms". לא הצלחנו לכתוב מרוב התרגשות ולכן לא נרחיב. "Vortex" סוחף למערבולת של שירת גוספל נהדרת וסולו גיטרה מלוכלך ונהדר לא פחות. ואז מגיע הדובדבן השחור שבקצפת השחורה: "The Weeping Song", שאם להסיק מרשימת השירים שנקבעה מראש, קייב כלל לא תכנן לבצע אותו. האם האיחור בעלייה לבמה עורר בו ייסורי מצפון ורצון לפצות עם להיט? אם התשובה חיובית – כן ירבו איחורים כאלו, וכן ירבו הפתעות מענגות כאלו. וכש"Ghosteen Speaks" הסוגר מהדהד באוזניים ובלב בדרך לחנייה, כל מי שזכה לחזות בהופעה הזו כבר מבין שלמחרת הוא יקום אדם אחר.