"לאט-לאט נפגשנו, שכחנו איך לבכות. התהום שנפערה פה לא נתנה לנו לראות" - השיר הזה ששרנו יחד, צביקה, הוא השיר שלא הפך ללהיט גדול, אבל זה השיר שאני הכי אוהבת. כן, גם יותר מ"דיווה".
אחרי שאנחנו שרים על הדמעות שהפכו לגשם, ועל הכאב והפרידה, מגיע הפזמון השמח - "מי שלא רוקד עומד". זו הייתה המהות שלך, וכנראה גם שלי. אנחנו לא נותנים לעצב לנצח, אנחנו לא נותנים לכאב להשתלט, והשמחה שלנו היא המחאה שלנו.
אבל את הקשיים קשה לנו יותר להביע, וככה יצא שאחרי ההצלחה הגדולה שלך ושלי, שפרצה לעולם, היחסים שלנו התקלקלו, ולא הצלחנו לשמוח אותה ביחד.
צביקה היקר. אני אוהבת אותך מאוד. לא אמרנו את זה האחד לשנייה בחיים. עכשיו אני יכולה להגיד את מה שלא אמרתי לך בקול: תמיד אהבתי אותך.
היינו הפכים באופי. אתה חרוץ בלתי נלאה, לא מוותר לקשיים, לא נכנע לרגשות וחדור מטרה. היום אני מבינה, גם הצורך לפרנס משפחה עמד לנגד עיניך כמטרת-על, אולי המטרה הכי חשובה בחיים. לפני כל דבר אחר.
כששי כרם, המנהל שלי, הפגיש בינינו בפעם הראשונה, כמעט אף כותב לא הסכים לכתוב לי. החיבור בינינו היה מיידי. לא הפסקנו לצחוק ביחד, וזה צד שלא הרבה הכירו בך. יומיים אחר כך הגיעה קסטה עם השיר "אני לא יכולה בלעדיך", וחודש אחר כך כל המדינה שרה אותו. שלוש שנים אחרי הגיע "דיווה". ההצלחה הכי גדולה בקריירה של שנינו, והשבר הגדול ביחסים בינינו.
כשנפגשנו התחבקנו וצחקנו על הריב התקשורתי, אבל מאז לא עבדנו ביחד. לפני חודש שי אמר לי שהוא קבע איתך מפגש. שנבוא אליך הביתה. אין לך מושג כמה שמחתי. לא הספקנו.
הופתעתי מעוצמת הכאב כשקיבלתי הבוקר את הבשורה. בכיתי. שנים לא הצלחתי לבכות, ופתאום זה השתחרר. אתה תישאר לנצח אייקון תרבות ישראלי. פורץ דרך. מלחין מחונן. מלך הפופ של ישראל.
ובאופן אישי - תגידו למי שאתם אוהבים שאתם אוהבים אותם. לא משנה אם אתם פגועים, מחכים שהצד השני יגיד קודם, חוששים לפתוח את הלב. תגידו אהבה, כי לפעמים מחכים עם זה - ואז מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו