החגיגה של עברי: זו הייתה אחת ההופעות הטובות שראינו

מוזיקה שגידלה דור שלם, בהתקדמות שלי לעבר ההיכל ראיתי את נחיל הקהל ממהר ליציע- נשים לרוב, בשנות הארבעים המוקדמות לחייהן, וראיתי את כל מי שהיא בדיוק אני- כששמעתי את לידר פעם ראשונה בתיכון, בדיסקים של שנות התשעים "במלטף ומשקר". זה לא היה דומה לשום דבר שהכרתי, מאוד רגיש ורך, טקסט שנוגע בול בפצע, ועם השנים משהו בו התפתח שלא דומה לאף אמן ישראלי, תת ז'אנר משל עצמו: מקצוען, חדשני ועדין.

את המופע פתח מופע אור קולי איפהשהוא בין מסיבת טבע למסע בין כוכבים, היה בעיניי מעט ביזארי אבל זה הכין את הקהל לקראת זה שאנחנו הולכים לצפות בהופעה סופר מושקעת וסופר מהודקת- שזה אולי מה שהכי נכון לומר עליו- עברי הגיע לעבוד.

הוא עולה לבמה ממרכז הקהל, פותח מבערים עם "המזרח התיכון" בסאונד של מסיבה ברמה בינלאומית מוחלטת ששוטפת את כולם כמו גל צונאמי של בערה בגוף. 

עברי התחיל את המופע בלומר לנו- "האמת היא שזה לא אני- זה אתם" וזה נכון- כי כל אחד הרגיש שגדלנו לתוך זה, יש משהו במוזיקה שלו שכל אחד חושב שהוא לבד בסטייה הזו של "מעריץ שרוף של עברי לידר" ואתמול היה ברור שיש אשכרה גדוד מעריצים שרופים כמו ילדות בנות 12 בהופעה של נועה קירל, מי שמחובר אליו מחובר אליו עמוק והיינו ככת מהופנטת רק עם המנהיג הכי צנוע שלא יודע איך כל זה קרה לו.

נתחיל מהשורה התחתונה - עברי החזיק את הקהל שעתיים שהרגישו כמו רבע שעה. כל מנעד הרגשות האנושי התקיים שם- הוא דיבר ב"אנחנו" גם לגבי הלהקה שלו וגם לגבי הקהל- אנחנו ביחד יצרנו את התופעה הזו, והרגשנו כולנו שותפים למסע שלו ושהמוזיקה שלו היא המסע של כל אחד מאיתנו לחוד וביחד.

הוא היה מרוגש, שיתף על סף דמעות, שילוב חד פעמי של התרגשות ואינטימיות לצד מסיבה אלקטרונית מטורפת. עשרת אלפים כיסאות בהיכל מנורה והרגשנו כולנו שזו הופעה פרטית, היינו לאחד, שלוש פעמים ירד מהבמה לקהל, נגע וגרם לנו להרגיש קרובים גם אליו וגם זה לזה.

יש בלידר שילוב נדיר של כל מה שנכון ועדכני ומביא את הבשורה שניה לפני שהיא קורית לבין משהו סופר חם, צנוע, כאילו הוא המום שבכלל הגענו הנה וכל הדבר הזה קורה מסביבו לא בגלל עשרים וחמש שנה של עבודה קשה ומדויקת.

להשתכר ולעשות שטויות אבל לא בהופעה של עברי לידר: כולם היו מרותקים אליו ומרותקים, ובכן, גם לכסאות: מישהו צריך לשאול את השאלה של הערב והיא- למה- השומרים של היכל מנורה לא נתנו לקהל לקום מהכסאות?? לאורך כמעט כל ההופעה הקהל קיבל הוראה ברורה לשבת בכסא ונותרנו ממוסמרים לכסאות כאילו מדובר בהצגה בקאמרי, המופע הכי פוטנציאלי שהפך להיות ההתכנסות הכי עצובה במדינת ישראל, לא ידעתי אם אני במופע 25 שנים לאמן היצירתי והחד פעמי או שאני במסיבת עיתונאים על פירוק הממשלה.

הטקסטים החריפים, שכל מילה וכל תו מדויק זה לזה, אלו טקסטים שצריכים לשיר בעמידה, לשרוף בכל הגוף. האם "טוב לנו כל כך לשיר עכשיו ביחד"- כשאנחנו שרים את זה כמו המנון התקווה בהקשב?  מה שהציל את הערב היה שבחצי השעה האחרונה השומרים שחררו ונתנו לנו לפרוק אנרגיה, כמו סיבוב יומי של אסיר בחצר הכלא.

רואים שעל כל תו וכל פסיק עבדו וחשבו בלי סוף, אבל גם נראה היה שהוא רוצה להעמיס חדשנות בכל מחיר, לדחוף בקרטון גלידה של ארבעה טעמים לפחות עשרה. קטעים מיותרים, כמו גרסת קאנטרי לאנשים החדשים או קטעי וידאו החיים שכאלה מדן שילון מארח. רעיון חמוד ליום שבת בגינה אבל עברי- באת לעבוד- תפציץ אותנו בסאונד חלומי ותן לנו להרגיש במסיבה מורמת מעם בסטנדרט של אירופה כי אתה הישראלי היחידי שיודע לעשות את זה כמו שצריך. 

שורה תחתונה, עברי לידר זה פלא שלא משתייך לאף קבוצה, הוא תת ז'אנר משל עצמו, הוא יודע לשלב בלדה ממסמרת לבבות כמו אישה לוויתן ושניה אחכ להרים אותנו עם מרי לנצח בסאונד מטורף, עם וידאו ארט ותומר מייזנר שהוא הדוגמא לאיך דיג'יי צריך להחזיק 10 אלף איש מהופנטים.

המופע הסתיים במסיבה אלקטרונית מטורפת עם מחווה ל GOD IS A DJ   בשילוב עם LOOSING MY RELIGION וזה היה הכי קרוב לאושר שהיה לקהל בהיכל מנורה בעשרים וחמש השנים האחרונות. תודה שבאת ותודה שעבדת קשה, היה שווה כל שקל, הייתי הולכת להופעה הזו כל ערב, רק עם אתנחתא לדרינק בחוץ בדיבורי החיים שכאלה.