שלט ענק קיבל את הבאים למהדורתו ה-18 של פסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה, שהתפרש על פני גב אחת הבמות הגדולות ביותר בפארק דל פורום המשתרע לאורך חוף הים הצפוני של העיר: "Fight for your right to party, Party for your right to fight". לכאורה, שלט תמים, חלקו הראשון לקוח כמובן מהלהיט הענק של הביסטי בויז. אבל מה לחלקו השני ולפסטיבל מוזיקה?
השלט בכניסה לפארק דל פורום // צילום: רז ישראלי
ובכן, לא הרבה, בטח לא כשמדובר בפסטיבל מוזיקה שחרט על דגלו זה מכבר ערכים של גלובליזציה, שוויון, קידום אמנות לא מיינסטרימית, חופש ואהבה. השנה, יותר מתמיד, התגאה הפסטיבל ברוח השוויונית והליברלית המאפיינת אותו, עם הדגשת העובדה כי חלק נכבד מאד מאמני הפסטיבל הן נשים, במקרה גם בתקופה הכי נכונה שיש. בהשוואה לליינאפים של פסטיבלים נחשבים אחרים, שכמו בכל תחום כמעט, המין הגברי שולט בהם ביד רמה, אכן מדובר בנקודת זכות מרשימה מאד שראויה להערכה עצומה. בהופעות השואוקייס בלבד, לדוגמה, 54% מההרכבים כללו נשים וברבים מהמקרים הן היו מנהיגות ההרכבים או אמניות סולו.
לאור האמור לעיל, זה אולי לא היה ברור ליותר מ-60% ממבקרי הפסטיבל שהגיעו אליו מחוץ לספרד, אבל לראשונה מזה 18 שנה, הביע הפסטיבל הספרדי – סליחה, הקטלאני - עמדה פוליטית מובהקת, על רקע מאורעות דרישת העצמאות הקטלאנית שעלתה בשנה האחרונה לגבהים חדשים של טירוף. הסלוגן "נוצר בברצלונה" בלט השנה יותר מאי פעם בפרסומים השונים ובפסטיבל עצמו. יחד עם השלט בכניסה לפסטיבל, ההוא עם הזכות למאבק, מארגניו למעשה אומרים: "המסיבה הכי טובה בספרד היא שלנו, ויש לנו זכות לדרוש עליה עצמאות".
אל תטעו, נוצר בברצלונה // צילום: רז ישראלי
וזה לא הסתיים בזאת. פעילים של המאבק הקטלאני אף טרחו לקשט את גדרות המתחם באינספור סרטים צהובים, סמל המאבק המקומי, מבלי להתחשב במבקרים הספרדים מחוץ לקטלוניה, שקרוב לוודאי יעדיפו שלא לקבל תזכורת על מאורעות השנה החולפת בעודם מבלים באירוע האסקפיסטי במובהק. רק חסר היה שגם כתובות הגרפיטי המגוחכות המפוזרות פה ושם ברחבי העיר "Free Gaza, Free Catalonia", השוואה מגוחכת שמעידה על תפישה קלוקלת של כל מה שמתרחש בעולם שלנו בערך, תכנסנה אף הן לשטח הפארק דל פורום. זה כמעט כמו שמנהלי פסטיבל אינדינגב או יערות מנשה בישראל יביעו עמדה פוליטית מובהקת וירגיזו מחצית ממבקריו. מה הצעד הבא? תמיכה ב-BDS, כחלק מההזדהות חסרת הפשר של קטלוניה המסכנה עם עזה?
צר לי לפתוח את סיקור פרימוורה סאונד 2018, פסטיבל שהוא שם נרדף לכל מה שטוב בעולם הזה מבחינתי, בעניין זה, אך אין מנוס מכך. חדירת הפוליטיקה המקומית לבועה של הפסטיבל, שכל מי שביקר בו אי פעם יודע שהחוויה האוטופית שהוא מעניק גדולה בהרבה מסך הופעותיו, היא נגיף צורם שיש להשמידו, ויפה שנה אחת קודם. כל ביקורת שלילית אחרת על הפסטיבל, אם בנוגע לאיכות הסאונד שחרבש את ההנאה בכמה הופעות ואם בנוגע לשטחו העצום שהתרחב השנה והשתרע על פני כמעט שלושה קילומטרים, נכתבה באהבה, כי אי אפשר שלא לפקשש טיפה בהפקה אדירה שכזו, ולהתלונן על כאבי רגליים כי הפסטיבל גדל, זה כמו להתלונן על ארנק שקטן מלהכיל את כל הכסף שיש לך. אבל לחדירת הפוליטיקה לפסטיבל אין כל הצדקה או תירוץ וכולי תקווה שהיא לא תעמיק ותחריף במהדורתו הבאה שתתקיים בסוף מאי-תחילת יוני 2019, אליה כרטיסים במכירה מוקדמת מאד כבר יוצעו לקהל הרחב במשך היומיים הבאים (6-7.6.18).
60% מחוץ לספרד. הקהל בפרימוורה סאונד 2018 // צילום: EPA
ספיריטואליזציה
הפסטיבל אמנם התחיל במקומות שונים ברחבי ברצלונה כבר ביום ב', אך עבור רבים הוא יצא לדרך עם ההופעות הראשונות ביום ד' בפארק עצמו. ההופעה של סטארקרולר בשעה מוקדמת לא בישרה טובות. הסאונד הגרוע חירב את ההנאה, במשך רוב ההופעה קולה של הזמרת כלל לא נשמע וכאשר הגיטריסט שר שמעו אותו כל כך חזק, עד שעדיף היה גם לא לשמוע אותו. אבל כל זה נשכח מיד עבור 3,200 ברי המזל שהספיקו לשריין לעצמם כרטיס להופעה האקסקלוסיבית של ספיריטואלייזד, שהתקיימה באודיטוריום הצמוד לפארק.
הגעתי להופעה זו אכול ציפיות בעקבות הופעת הלהקה באותו פסטיבל לפני שלוש שנים, אחת הטובות ביותר באותה שנה. אבל מדובר בהופעה שלא משנה כמה ציפית לה, היא התעלתה על כולן, או במילים אחרות – נתנה ביטוי חדש למושג "הופעה מרימה".
ג'ייסון פירס ולהקתו, יחד עם תזמורת כלי נשיפה, תזמורת כלי קשת ומקהלה – סך הכל 30 אנשים על במה אחת, העניקו לנוכחים חוויה רוחנית פר אקסלנס, שקשה להסבירה במילים. אפילו התאורה המינימליסטית בגובה נמוך, שכוונה היישר אל עיני הקהל וסנוורה ללא רחם, הותאמה בול לחוויה הדתית ומרוממת הנפש הזאת. "אלוהים, שלח לי קרן אור", שר פירס, ונדמה היה כי אכן אלוהים בכבודו ובעצמו מצית את האולם באור יקרות. הקהל עמד והריע ללהקה דקות ארוכות לאחר שההופעה הסתיימה, בתקווה להדרן, שבפסטיבל כמו בפסטיבל, כמובן שלא הגיע.
החוויה שהעניקה ספיריטואלייזד עוד בטרם חלק הארי של הפסטיבל שהחל רק למחרת, העמידה בסימן שאלה אמיתי את היכולת להעלות את הרף. אבל יש מי שהצליח לעשות את זה, או לכל הפחות – להשוות.
מובילים ומובלים
גם ביורק וניק קייב, שתי ההופעות המרכזיות ביום ה', קיימו את שהבטיחו. ביורק הפליאה בהופעה מוקפדת מכל בחינה אפשרית, עם מסכה חייזרית על פניה ותפאורה ג'ונגלית ורדרדה שמחייה הלכה למעשה את רוח אלבומה החדש "Utopia". הזמרת הפציעה על במה מסתובבת, שמאוחר יותר הכניסה גם שבע חלילניות בתחפושות תואמות, שהצטרפו לנגנית הנבל, המתופף והדיג'יי. הסאונד הצפצפני שאין שני לו מאלבומה האחרון התקבל במלוא הדרו גם בהופעה החיה, לא עניין של מה בכך כשמדובר בצלילים כה חדים ומוזרים. אמנם, הקהל לא היה מתנגד לעוד קצת להיטי עבר בהופעה שהוקדשה רובה ככולה לאלבום החדש, אבל מבחינת ההופעה כשלעצמה אין אלא להסיר את הכובע דמוי ההכלאה בין איבר המין הנשי, לסחלב ופרפר, בפני אחת המוזיקאיות החשובות ביותר של המאה העשרים ואחת עד כה, וההופעה הזאת רק חיזקה את התחושה הזאת.
אחת המוזיקאיות החשובות של המאה. ביורק בפרימוורה // צילום: EPA
ומה יש לומר על ניק קייב והזרעים הרעים, בהופעת הלהקה הראשונה מאז שתי ההופעות שלא תשכחנה לדורות בישראל, חוץ מהעובדה שגם הפעם זכו כמה ישראלים ברי מזל לעלות על הבמה של הפרפורמר הכי טוב בעולם היום ללא כל ספק? לא הרבה, רק "בום! בום! בום!". והמבין, הו כמה שהוא יבין.
בום, בום, בום // צילום: אורן סגל, על הבמה של ניק קייב
למרות החוויה השמיימית של ספיריטואלייזד, הפואטיקה הטכנולוגית של ביורק והנוכחות המכשפת של ניק קייב, נדמה היה השנה שכוחו של הפסטיבל נעוץ לא בהדליינרים, אלא יותר מאי פעם בבמות הקטנות. זה לא אומר שהגדולים אכזבו, לפחות לא רובם. ההרכב מיגוס פספס את הטיסה לפסטיבל וסקפטה נקרא למלא את המשבצת שלהם, לצהלת רבים מהמבקרים שלא העלו בדעתם ללכת להופעה של הרכב ההיפ הופ. וורפיינט, שבאותו שבוע ממש חיממו בישראל את אלט ג'יי, נתנו הופעה מחויכת שעליצותה נסקה עם כל שיר נוסף. דה וור און דראגס הוכיחו מעל לכל צל של ספק שהם אחראים לאחד האלבומים הטובים של השנה החולפת. להקת HAIM הצליחה לשחזר את הצלחת הופעתה בשנה שעברה בפסטיבל, במסגרת "פרימוורה אנקספקטד" – גימיק חדש שמהותו הופעות בהפתעה של אמנים מהשורה הראשונה, שקיבל ביקורות מעורבות, בדיוק בשל אותן הפתעות באירוע עצום שבו כל דקה מחושבת כדי לפספס כמה שפחות. השנה הגימיק הזה קיבל מקום צנוע בהרבה בשל הביטול של מיגוס ששיבש למנהלים האמנותיים את התכניות, אבל מי שהיה בשתי ההופעות של להקת שלאק – זו המתוכננת וזו בהפתעה על רצפת רחבת המרצ'נדייז בכניסה לפארק, טען שדווקא השנייה והצנועה יותר היתה הטובה מבין השתיים. אז יש גם הפתעות טובות.
הוכיחו שהם אחראים לאחד האלבומים הטובים של השנה החולפת. דה וור און דראגס בפרימוורה // צילום: EPA
הו, מיי לורד
להופעה של לורד הגעתי, אני מודה, בלי הרבה חשק. לעניות דעתי נוכחותה של זמרת הפופ, אחרי הכל, בליינאפ פסטיבל האינדי והאלטרנטיב, מעט תלוש. אך היוצרת הצעירה הזאת הוכיחה לי שאני טועה בגדול. ראשית – הקול: מדובר בזמרת ברמה עילאית, שעל אף קולה הנמוך מדייקת ללא מאמץ בכל הברה. שנית – הנוכחות: מדובר בפרפורמרית מצוינת שיודעת את העבודה כאילו לא בת 21 היא, כי אם בעלת ניסיון של 21 שנה על הבמות הגדולות בעולם.
ובכל זאת, משהו מאד הפריע בהופעה של לורד, עניין שמתקשר ישירות לחשש שלי מפני השיבוץ הכביכול תלוש הזה. כמו זמרת פופ מהממוסחרות ביותר שיש, לורד מופיעה עם רקדניות. כאשר היא מצטרפת אליהן בריקוד מגושם, נדמה שמישהו מושך לה בחוטים ומזיז לה את הידיים. עוד אלמנט מתחום הופעותיהם של ג'סטין ביבר ובריטני ספירס – הפלייבק שצרם לאורך חצי מההופעה. אמנם מדובר היה בפלייבק מלווה בלבד, כאשר את הווקאלז העיקריים לורד ביצעה בלייב ובאופן מופתי, ובכל זאת, זהו אלמנט שמוזיל את ההופעה ויותר מזה – לא נחוץ כלל. לורד הוכיחה את עצמה כאחת שיכולה לסחוף את הקהל תשעים דקות מלאות בזכות שירה נהדרת והמון כריזמה. כל קשקושי הרקדניות והפלייבק שמלווים אותה תקועים כמו עצם זרה בגרון. כולי תקווה שעד הפעם הבאה שתגיע לפרימוורה, מה שקשה להאמין שלא יקרה, תיקח לורד את ניהול ההופעה לידיה באופן בלעדי.
כוכב הקופים
אי אפשר לחתום את פרק ההדליינרים של הפסטיבל מבלי להזכיר את ה-הדליינרית בה"ה הידיעה, הלהקה שמדברים עליה כבר חודשיים בזכות אלבומה החדש והשנוי במחלוקת, השם הראשון בפוסטר של הפסטיבל, הלא היא ארקטיק מאנקיז. אבל לא השירים הפסנתריים מהאלבום החדש הפריעו להופעה, כי אם אלמנטים רבים אחרים, בגללם לא רק שלא עמדה ההופעה בציפיות, אלא אף אכזבה בענק.
ראשית, זו לא הופעה של להקה, כי אם הופעה של איש אחד, וזאת על אף שסך הכל בהופעה של הארקטיק מאנקיז נמצאים שמונה נגנים על הבמה. הסולן אלכס טרנר הוא פצצת כריזמה אדירה, זה ידוע, אבל נוכחותו וכישרונו הגדולים מעלימים את שאר הנוכחים על הבמה, כמו לא היתה להם שום חשיבות. כשהוא הופיע במסגרת The Last Shadow Puppets באותו מקום בדיוק, הנוכחות של מיילס קיין איזנה את המופע באופן מושלם. אך עם להקת המקור שלו הוא מלך, וכל נגניו ערומים.
הופעה של איש אחד. אלכס טרנר בפרימוורה // צילום: EPA
זאת ועוד, מדובר בהופעה יומרנית מאין כמותה. טרנר מודע טוב מאד ליכולותיו ומשתמש בכל אמצעי הבעה אפשרי כדי להדגיש עד כמה הוא ענק. הסאונד המעומעם במכוון (כנראה, אחרת קשה להסביר מה טיבו), הבחירה בצילום בשחור לבן, תפאורה שמציגה את שם הלהקה באותיות ענק ואפילו הסטליסט הלא הגיוני, שנפתח ב-"Four Out of Five" הארוך והמייגע וממשיך עם " I Bet You Look Good On The Dancefloor" שלאחריו כל שיר נשמע כמו בלון מרוקן מאוויר, כולם מדגישים עד כמה הלהקה הזאת מלאה בעצמה, שלא נאמר נפוחה.
מי שכן הצליח ליהנות מההופעה שגררה אליה הכי הרבה קהל בכל הפסטיבל ללא כל תחרות, התאכזב על שהיא הסתיימה עשר דקות מוקדם מהמתוכנן. חמש פעמים ביקרתי בפרימוורה, וזו הפעם הראשונה בה הלהקה הכי גדולה בפסטיבל לא דגדגה אפילו להקות פחות מוכרות בהרבה שניגנו על במות קטנות.
הופעה יומרנית. ארקטיק מאנקיז בפרימוורה // צילום: EPA
עבר, פרימוורה, עתיד
עוד כ-240 הופעות מילאו את הליינאפ המשוגע של פרימוורה 2018, והמוצלחות ביותר בהן מחלקות באופן חד וברור את הפסטיבל לשניים: אלקטרוניקה ונוסטלגיה. סקרים שונים ברחבי האינטרנט בנוגע לזהות ההופעות הטובות ביותר בפסטיבל התנקזו למספר שמות וותיקים יחסית, מבלי להתחשב באלה שכבר הוזכרו בכתבה: ביצ' האוס, מוגוואי, דה ברידרס, טיי סגל, דה נשיונל, שארלוט גיינסבורג שנתנה הופעה שאין דרך אחרת להגדיר אותה פרט ל"יפהפייה", אמה ג'יין בירקין שהגיעה חמושה בתזמורת אדירה ושרה ישר ללב, ופנדה בר – כולם קיימים ומופיעים עשר שנים והרבה יותר.
ראויה לציון במיוחד בתחום זה היא להקת סלואודייב, שהופעתה המהפנטת, שסחפה את הקהל למשך שישים דקות נטולות הפסקה למצולות עמוקות של רגש, היתה ההפתעה הכי גדולה של הפסטיבל, מבחינת כותב שורות אלה.
שרה ישר ללב. ג'יין בירקין בפרימוורה // צילום: EPA
האביב האלקטרוני
החלק השני של הפסטיבל הוא למעשה הרחבה מכוונת של מארגניו, שהחלה כבר בשנה שעברה, שהחליטו לתת כבוד למוזיקה אלקטרונית באופן חסר תקדים, כזה שממש יכול להתחרות בפסטיבל המוזיקה האלקטרונית סונאר בן ה-25 שיתקיים באותה עיר בשבוע הבא. מהשנה, לא רק אמנים מובילים מתחום האלקטרוניקה הרקידו את הנוכחים, כי אם גם ניתן לשלל הדיג'יים ואמני הדיפ האוס והטכנו מתחם שלם בן שלוש במות בשם "פרימוורה ביטס", שהיה מלא שלושה ימים רצוף מבוקר מאוחר ועד בוקר מוקדם. פגי גו, מאנו לה טאף, ג'ון טלאבוט ורבים אחרים הרקידו אלפים במתחם דספרדוס סטייל איביזה; Âme II Âme, ג'ון הופקינס, קרומאו, סופראורגניזם ועוד העיפו את הקהל בבמה האלקטרונית הענקית במתחם שכמעט שלא נבדלה מהבמות המרכזיות של ההדליינרים; ואמנים מובילים כפור טט, דפני וצ'מפיון הרקידו את המשכימים בשעות 12:00-18:00 על חוף הים.
אחת ההופעות השמחות והמעניינות ביותר בתחום זה היתה של להקת The Blaze על במת ריי באן המיתולוגית, שכמו Flying Lotus בשנה שעברה, הפתיעו עם מופע אור-קולי מחשמל בנוסף לצלילים הקריספיים ששני הבחורים המתוקים האלה שחררו מהרמקולים והרקידו את האלפים בקהל. הקונספט המקורי, של נגינה אחד מול השני כאשר מאחוריהם מסכים מוארים ומצדדיהם מסכי וידאו, כך שרואים למעשה רק את הצלליות הרוקדות ללא הפסקה של השניים, מגיע עמוק ללבבות הקהל דווקא מבלי ליצור עמו כל קשר עין. יש משהו מאד חזק בלראות את האמנים שאתה אוהב נהנים כל כך מהמוזיקה שהם עושים, אפילו יותר מאשר לראות אותם מתבוננים בך.
אין ספק, אם יש משהו שפרימוורה 2018 תזכר בזכותו, זהו המהפך שהושלם מבחינת המשקל שניתן למוזיקה אלקטרונית, בזכות השמות הענקיים, המתחם העצום והקהל שהצביע ברגליים. אך אויה לרגליים. למתחם המיוחד בקצה הצפוני של הפארק היה צריך ללכת מאות מטרים על פני גשר צר וצפוף, משמע – סחיבות, איבוד זמן יקר בפסטיבל שלא נח לרגע ויבלות. לכל דבר יש מחיר, אבל כפי שנאמר עוד קודם – מדובר בצרות של עשירים. מה שכן, מעניינת מאד העובדה שכמה מההופעות הטובות ביותר בפסטיבל האינדי והאלטרנטיב המובהק היו של איש/ה אחד/ת מאחורי שולחן עמוס כפתורים.
חור בנשמה
פסטיבל פרימוורה הוא מסוג האירועים שמשאירים בנשמה ריק עצום עם סיומו, חור ענק שרק מהדורתו הבאה יכולה למלא. לזכות דיג'יי קוקו, אחד מחלוצי הפסטיבל וזה שבאופן מסורתי סוגר אותו שנה אחרי שנה במסיבה ענקית בבמת ריי באן, יאמר שהפעם, יותר מתמיד, כך עושה רושם, המסיבה האדירה לא רק השאירה טעם של עוד, אלא גם סתמה קצת מהחור שנפער עם הרבה אהבה למוזיקה אחרת.
מי שהתעקש לנצל את הפסטיבל עד תומו, המשיך גם למחרת להופעות מצוינות של קרו קרו בוניטו, Rhye, Mattiel, דייב פי וג'ו גודארד (המדהים!) ברחבי העיר. גם אריאל פינק הופיע, בפעם השנייה, במועדון אפולו בקצה הדרומי של העיר, וזכה לדאבונו לאיבוד סאונד שלישי תוך שעה. ככה זה, אי אפשר שהכל יהיה מושלם. לפחות נקווה שבפעם הבאה את הבעיות הטכניות עליהן אפשר בהחלט לסלוח, לא ילוו הצהרות פוליטיות חסרות טעם ועניין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו