זמן נהדר בשנה להשליך בו את האשפה שהצטברה לנו בבית ולנקות את הטינופת, או סתם הזדמנות להוציא קיטור על זוטות שמפריעות לקטנוניים שבינינו ולהם בלבד - האם זה משנה? לכבוד חג הפסח, מנינו את עשר המכות של עולם המוזיקה - העולמי והמקומי. כן, קונספט נדון לעייפה ולא מקורי במיוחד, אבל מה לעשות, לעיתים מתבקש.
שופטים תינוקות בריאליטי
צופי "כוכב נולד" בעונותיה הראשונות ודאי זוכרים את מבנה פאנל השופטים של התוכנית. מדובר היה בחבורת מוזיקאים ותיקים ומוערכים, שעברה כברת דרך במוזיקה הישראלית, הותירה את חותמה על התרבות המקומית וביססה גוף יצירה קאנוני - או לכל הפחות שורה של להיטי ענק רדיופוניים. מתי כספי, מרגלית צנעני, צביקה פיק ואחרים התאימו כמו כפפה ליד של הפורמט האז-חדש, והביאו איתם מטען של ניסיון, טעם וידע, שזיהה כישרונות עולים וסימן את הדור הבא של הזמרים והזמרות בישראל.
והיום? ובכן, התמונה קצת שונה. על כל אסף אמדורסקי, או אפילו שירי מימון (בעצמה כמעט-זוכת "כוכב נולד", אבל בכל זאת אמנית עם שני עשורי קריירה מאחוריה), שיושבים בשולחן השיפוט, יש שמות כמו סטטיק ובן-אל - כן, כוכבי ענק שמבינים דבר או שניים ביצירת להיט, אבל גם מוזיקאים שפועלים בתעשייה כשמות מוכרים לא יותר משבע שנים. בן-אל וסטט בוי הם תוצר של רוח התקופה, ואת מה שהם עושים הם עושים נהדר, אבל לא בטוח שהם הגיעו למעמד של זיהוי כישרונות חדשים והכוונתם. זה נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בנטע ברזילי - זוכת ריאליטי טרייה, וכן, זוכת אירוויזיון, אבל גם זמרת שעד כה לא ממש הפציצה בלהיטים או בשירים זכורים מדי במסגרת הקריירה של אחרי "Toy". האם מדובר באנשים שמביאים עימם רייטינג? נראה שכן. אבל לא בטוח שאפשר להגיד שהם נמצאים בעמדה - בעיקר מפאת גילם ומעמדם שעדיין מתעצב - לנווט אחרים שנמצאים בתחילת דרכם.
שירים מטופשים
אגב נטע - אוהבים אותך והכל, וברור לנו שההשראה שלך לקליפים הצבעוניים - אם גם מעט מטופשים שלך - היא ליטל ביג, ההרכב הרוסי המצליח שבנה קריירה על שטותניקיות מרהיבה. אבל "ננה בננה", "באסה סבבה" וכמוהם גם "קוקוריקו" של עומר אדם ועדן בן זקן, "קקדילה" האידיוטי והבעייתי במיוחד של אותו עומר אדם, ו"אני אוהבת את הציפורניים שלי" (או בשמו הרשמי: "I Love My Nails") של, שוב, נטע ברזילי, קצת מרגישים כמו דאחקה על חשבון המאזינים, ולא כמו תוצר תרבותי מעניין, מסקרן ופורץ דרך של הכוחות החזקים ביותר בשוק המוזיקה היום. מילא נטע, ש"Toy" שלה מלכתחילה היה לא קונבנציונלי (אבל לפחות נשא מסר העצמה). אבל איך לעזאזל עבר עומר אדם מ"שני משוגעים", שיר שחיבב גם מי שלא נמנה עם אוהדיו, ל"קוקוריקו"? למה מגיע לנו הקשקוש הזה?
מחירי ההופעות
מחיר כרטיס בדשא להופעה של מארון 5 בפארק הירקון יעמוד על 365 שקלים. רוצים גם לראות משהו מהקעקועים של אדם לוין וחבריו, ולא רק חבורת ג'וקים מתרוצצת על במה? מחיר כרטיס לגולדן רינג יעלה לכם לא פחות מ-695 שקלים. כדי לראות את הסקורפיונס בישראל תצטרכו לשלם בין 274 ל-1,294 שקלים. כדי לחזות בג'סטין ביבר מופיע בישראל תשלמו 350 שקלים בדשא. כרטיסי גולדן רינג מתחילים מ-640 שקלים, בעוד מחיר כרטיס למתחם ה-VIP יחל ב-990 שקלים. צריך להוסיף משהו בנושא? נראה שלא.
כל דבר שקשור ל-NFT ומוזיקה
"מהפכה בעולם המוזיקה הישראלי", זעקה כותרת ההודעה לעיתונות. "היוצר והזמר רמי קלינשטיין יבצע מופע ייחודי לרוכשי אסימון בלבד". וגם גריימס, גברת אילון מאסק בשבילכם (כנראה, אפילו שלא ממש ברור כרגע), הציעה כמה קליפים שלה לרכישה בשישה מיליון דולר כ-NFT, כלומר - כאסימונים שאינם בני-חליפין. אם יש לכם מספיק כסף (או יותר מדי ממנו, כנראה) תוכלו בקלות לרכוש אחד הקליפים של הזמרת - אף שכמובן, לא מדובר בבעלות פיזית כלשהי. מה זה ייתן לכם? כלום, ככל הנראה, כי גם חובבי הז'אנר מודים שכרגע עוד לא ממש ברור לאן תתקדם שגעת ה-NFT, מונח שפרץ אל חיינו בשנה שעברה (לפחות ברמה המיינסטרימית); מעין אקט של אוצרוּת מודרנית לבעלי אמצעים שאחזקת רכוש לא מספיקה להם, והם מעוניינים בבעלות וירטואלית. זה מטופש כשזה נוגע ליצירות אמנות, אבל מרגיש מיותר וטרחני במיוחד כשזה מגיע לעולמות המוזיקה. עם כל הכבוד לבעלות הווירטואלית שלכם.
ביוגרפיות מוזיקליות
ניסינו. באמת שניסינו. רצינו להאמין ש"רפסודיה בוהמית", הסרט המהולל אך המטופש והלא מדויק היסטורית על פרדי מרקיורי וחבריו ללהקת קווין, לא נראה כמו מערכון של "ארץ נהדרת". וניסינו לתת צ'אנס גם לביופיק הנטפליקסי על מוטלי קרו במשך חמש דקות רצופות. באנו בציפייה מהולה בחשש אל "שנות הירח", הסדרה על שנות ה-90 כפי שדומיינו על ידי אביב גפן, ובאופק יש גם סדרה על הסקס פיסטולס, שכנראה תהיה קרינג'ית לא פחות מאחיותיה לז'אנר. וזה בדיוק הזמן לעצור ולהגיד די. מספיק. אין דרך לא מגוחכת להציג להקות איקוניות וגדולות מהחיים כדמויות בסרטים מבלי שהעסק ייראה מביך עד כאב.
השקת הסדרה "שנות הירח" // צילום: משה בן שמחון, באדיבות HOT
הפאות, המחוות המטופשות, התחושה הקשה של סימון וי על מה שנתפס כנקודות ציון היסטוריות בחייו של הרכב, והתוצאה השטחית. לא ברור למה הז'אנר המטופש הזה ממשיך לשגשג אחרי פיאסקואים קולנועיים מסוג "רוקטמן" המביך על אלטון ג'ון. ביוגרפיות מוזיקליות פשוט לא עוברות טוב כסרטים עלילתיים. דוקואים, לעומת זאת, אם הם עשויים היטב - מספרים את הסיפור הרבה יותר טוב, מבלי ליפול לקלישאות או למקומות שמרגישים יותר כמו פארודיה מאשר ניסיון שחזור רציני.
וי כחול
"יש לה אחלה וילה ובריכה, יש לה פסיכולוג לכל שיחה, יש לה למבורגיני בחצר, וכמה נעליים, מי סופר. יש לה הכל. אבל אין לה וי כחול". כך כתבו אבי אוחיון, מתן דרור, רון ביטון ואייל גולן, בשירו של האחרון. "יש לה איזה אלף חברות", נכתב בבית אחר בשיר. "כשנופל לה הן רק מרימות. יש לה את הכוח להזיז פה את כולם, היא המלכה של העולם. אבל אין לה וי כחול". ועל כך ויקיפדיה אומרת: "'וי כחול' הוא שיר מודרני, שמתמקד בווי הכחול שהרשת החברתית אינסטגרם מעניקה למשתמשים המאומתים בזהותם. גולן מספר על אישה שמייחלת לקבל את הווי הכחול, בעוד יש לה דברים רבים אחרים". כן, אייל גולן, זמר שחגג השבוע את יום הולדתו ה-51, שר על פאקינג וי כחול. וזה כל מה שצריך להגיד בנושא הזה.
רוג'ר ווטרס
לא באמת צריך להסביר את הסעיף הזה, אבל תמיד כיף להיזכר בכמה מדובר באחד האמנים המעיקים במוזיקה העולמית. דינוזאור נרגן שימי היצירה הגדולים שלו מאחוריו, ושכעת משקיע את רוב זמנו בלהשניא את עצמו על חברי להקתו לשעבר האומללים שנאלצו לסבול אותו במשך שנים, וכמובן - בהובלת קו חריף וחרם בלתי מתפשר על מדינה שהוא אינו אזרח שלה. ראוי להיאמר: הסיטואציה במזרח התיכון רחוקה מלהיות אידיאלית, ולמען האמת גם יושביו איבדו כל סבלנות למה שנראה כמו מצב בלתי נסבל שבו כולם, ובכן, סובלים.
אבל הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא פלונטר שזר פשוט לא יכול באופן אובייקטיבי לגבש עמדה כה נוקבת לגביו, בטח לא אחד כרוג'ר ווטרס - אמן עשיר שחי כבר שנים במגדל השן שלו, ולא באמת יכול להזדהות באופן אובייקטיבי עם הצדדים בסכסוך שאליו נצמד, ואשר החליט שיגדיר אותו ויסמן אותו כמצפן מוסרי כלשהו, ולא, נניח, תרח בריטי שחי על תהילת העבר שלו. ומילא דעה, אבל ניכר שווטרס נחוש בדעתו למנוע מכל אמן בינלאומי שרוצה להגיע לארץ מלעשות זאת, ועסוק בלשלוח מכתבים (פומביים, בטח שפומביים, כי אין דרך נרקיסיסטית ופומפוזית פחות) לשמות כמו רובי וויליאמס, ג'ון בון ג'ובי או רדיוהד, שרוצים להגיע ולהופיע בישראל. זה עוד היה יכול להיחשב אקט של מודעות חברתית ואקטיביזם ראויים לשבח (בחוגים מאוד מסוימים), אלמלא איש להקת פינק פלויד לשעבר בעצמו הופיע בארץ ב-2006, פקק מדינה שלמה והותיר רושם רע על באי המופע, כמו גם על מפיקיו וצוותי ההקמה של הבמה. או בקיצור- מדובר באדם בלתי נסבל, מנותק ומנופח מחשיבות עצמית, שמנסה להרוויח הון חברתי וקרייריסטי על ידי ניצול של קונפליקט שאין לו הבנה אמיתית בו.
טענות להעתקה של שירים
זה היה מטופש כשיוצרי "Toy" של נטע ברזילי (כן, שוב היא...) נתבעו בטענה שלקחו אלמנטים מ"Seven Nation Army" של הווייט סטרייפס לשירם זוכה האירוויזיון. זה היה מיותר כשאד שירן נתבע על ידי זמר אלמוני שטען כי גזל ממנו את מה שהפך להיות "Shape of You". למען האמת, כל טענה לגניבה מוזיקלית (אלא אם מדובר במקרה של לנה דל ריי ו"Get Free" שלה, שלעזאזל אם היא לא כתבה אותו ממש בעודה מאזינה ל"Creep" של רדיוהד) מרגישה בשלב זה כמו מופע טרחנות פומבי.
כך או כך, ממש כמו שהביטלס שרו: "אין דבר שאתה יכול לשיר שלא הושר כבר" - בשלב זה של ההתפתחות המוזיקלית האנושית, כל דבר הוא שחזור או השראה, ואין באמת דרך לכתוב יצירה מקורית לחלוטין, שאין בה ולו בדל של השראה מדבר אחד. ואת זה שמעו האחים גאלאגר ולקחו ברצינות גמורה, כששדדו את כל הקטלוג של הרביעייה המופלאה מליברפול, ואז את זה של הסטונס, גארי גליטר, דה הו ושל להקת הנוער של אחותכם ששרפה שעות בשנות ה-90 בחזרות במתנ"ס.
דקל וקנין
העניין הזה מיצה את עצמו כבר בשלבים די מוקדמים. נניח, רגע לפני הסגר השני של הקורונה. כן, כואב הלב לחשוב על קריירה כל כך קצרה, אבל באמת שעם שיר אחד אי אפשר לעשות הרבה. אולי דקל הצעיר יתבגר ויהפוך זמר מעניין בהמשך, אבל את גרסת "נער הברכות", כפי שנהגו לכנותו בכלי התקשורת, מיצינו מזמן.
קריירות מוזיקליות שמתחילות בטיקטוק
האם ייתכן שכותב שורות אלה מבוגר מדי מכדי להבין באמת את אפליקציית טיקטוק, להתמצא ברזיה ולחבב אותה? כן, ללא ספק. יש אפילו שהיו מגדירים אותו כבומר, אשר דעתו בנושא הרשת החברתית הרלוונטית ביותר בעולם כרגע לא משנה. וייתכן שכל זה גם יהיה נכון. זה עדיין לא אומר שיש צדק בעובדה שטיקטוק מהווה היום עבור זמרים רבים דרך קיצור לתהילה, שדורות אחרים היו צריכים לעבוד קשה כדי להגיע אליה. בעידן של היום, מספיק שיר ויראלי אחד (לעיתים אפילו לא יותר מכמה שניות ממנו, שילוו סרטון פופולרי) כדי להפוך אנונימי מוחלט לכוכב רשת או זמר מוכר. האם יש טעם להתנגד לרוח הזמנים? לא. אבל האם טיקטוק היא פלטפורמה שבעצם מהותה מדגימה את הארעיות, השטחיות ולעיתים המקריות הגמורה של הזמנים הללו? ללא ספק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו