מדינת הלכה או הלכה המדינה?

הצירוף "מדינת הלכה" חזר השבוע לשיח הציבורי, בעקבות דבריו של בצלאל סמוטריץ'. מעבר לדיון האידיאולוגי, עומדת גם שאלה לשונית מעניינת: מדוע נקרא התחום הרחב של מצוות וחוקים דתיים "הלכה"? מה הקשר בין פועל התנועה "ללכת" לבין חוקים ומצוות?

התשובה מובילה לאחד המאפיינים הבולטים של השפה העברית: הפיגורטיביות, העברה של מונחים, מילים וביטויים מהתחום הפיזי לתחום המופשט. במקרה זה, פועל התנועה ללכת ומילים בשורש הל"ך עוברות מהתחום הפיזי לתחום הדיבור, המחשבה והאמונה.

"הלכה" היא מילה תלמודית נפוצה מאוד. במסכת אבות נכתב: "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד, אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד". 

המשנה והתלמוד מלאים "הלכות" בדרגות שונות של חומרה, אבל את המקור לכך אפשר למצוא כבר בתנ"ך. פעלים מן השורש הל"ך יש רבים מאוד, למעלה מ-1,500, ורובם קשורים בתנועה - אבל בכמה מהם מדובר בקיום מצוות. כמה דוגמאות, שלכל אחת מהן גרסאות נוספות:

"ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם" (ויקרא י"ח, 4)

"ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו" (דברים ל', 16)

"בחוקות החיים הלך" (יחזקאל ל"ג, 15)

"באורח צדקה אֲהַלֵּך" (משלי ח', 20)

"הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך" (דברים ח', 2)

הרעיון פשוט: קיום מצוות הוא הליכה בדרך שהותוותה על ידי סמכות כלשהי, ועם זאת יש בה מידה של דינמיות וגמישות. לצד זה משמשת בספר איוב המילה "הליך" במשמעות רגל. בעברית החדשה זכתה המילה למשמעות חדשה: הליכים משפטיים, הליכי גירושין. המילה "הליכות" פירושה דרך התנהגות, במסגרת הצירוף "נימוסים והליכות", וזה כבר מהתנ"ך: "צופיה הליכות ביתה" (משלי ל"א, 27) וכן "הליכות עולם לו" (חבקוק ג', 6).

גם פעלי תנועה אחרים מספרים אותו סיפור. "לנהוג" הוא בתנ"ך, כמו גם היום, פועל תנועה שממנו נולדו במקורות מילים כמו "נוהג" ו"מנהג", והפועל להתנהג. "להתנהל" פירושו להתקדם בהליכה, ומכאן ניהול וגם "נוהל" בעברת החדשה. ואילו מן הרגל האנושית נולדו המילים הרגל, רגיל, להתרגל ותרגיל. כולן קשורות להתנהגות ולא להליכה פיזית.

כאן גם נעוץ ההבדל בין "הלכה" לבין "מצווה" או "חוק". מצווה היא הלכה קפואה, היא מדגישה את ההיררכיה ולא את המעשה הדינמי. חוק הוא מה שחקוק באבן, משהו שאין לשנותו. "מדינת הלכה" היא איפה אוקסימורון לשוני. "מדינה" היא מוסד או ממשל שביכולתו לקבוע דין ומשפט. "הלכה" היא מערכת דינמית, מרובת מחלוקות ומאבקים בין "פוסקי הלכות". היא מסורה לרבנים במסגרת הקהילות הדתיות, ושם עליה להישאר.

ערפה, שהפנתה עורף לחמותה

לכבוד חג השבועות מביא אורי הייטנר היבט מעניין המתייחס למגילת רות: "הדבר הקופץ מיד לעין הוא שמותיהם של גיבורי הטקסט, שממש מזמינים מדרש שמות.

אלימלך. "שהיה אומר: אליי תבוא מלכות" (מדרש רות רבה). רמז מטרים למידע על המשך השושלת, שיימסר בסוף המגילה – דוד הוא צאצא המשפחה.

נעמי. "שהיו מעשיה נאים ונעימים" (מדרש רות רבה).

מאיר אריאל ז"ל // צילום: קוקו

ח"כ בצלאל סמוטריץ' // צילום: אורן בן חקון

מחלון וכיליון. "מחלון - שנימח מן העולם וכיליון - שכלה מן העולם" (מדרש רות רבה). ואפשר לדרוש את השם מחלון, כאדם שימות ממחלה. יש להוסיף לכך מדרש מהתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא: "ולמה נקרא שמן מחלון וכליון? מחלון - שעשו גופן חולין, וכליון - שנתחייבו כליה למקום".

ערפה ורות. "ערפה, שהפכה עורף לחמותה... רות, שראתה בדברי חמותה".

רות. "אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה רות? שזכתה ויצא ממנה דוד, שריווהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות" (ילקוט שמעוני, רות). מִדְרָשֵׁם נוסף – רות = רעות. 

מבסוטיות הווירצ'ואל, שרמוטיות הויז'ואל

בחודש יולי נציין 20 שנה למותו המוקדם כל כך של מאיר אריאל. לקראת האירוע הוציאה משפחתו ספר ובו טקסטים שכתב אריאל לאורך השנים, בעריכת עטרה אופק. שם הספר, כשם אחד משיריו של אריאל: ד"ר התחכמות (הוא באמת ידע למות...). לכבוד צאת הספר נערך בשבוע שעבר ערב מיוחד בבית היוצר.

הטקסטים של אריאל משלימים את הרבגוניות של האיש המיוחד, החכם הזה ורב הקסם. בעיני, כפי שמוצג באתר הזירה הלשונית, מאיר אריאל הוא גיבור שפה, ובתחום השפה במוזיקה הישראלית הוא הגדול מכולם. בספר סוגות רבות: מכתבים, הספדים, סיפורים, הבלחות צחוק ועוד. בכמה מהם, איך לא, מתייחס אריאל אל השפה עצמה ובאחרות מלהטט בה. ולהלן דוגמיות.

מהי השפה הישראלית. "אחלה קוקטייל פארטי, וואחאד ביזנס, אוואנטה קומוניקטיבית, דאווין אסרטיבי, חליק ז'נטיליות, היפר אקטיבית, חפיף סוּפֶּר, סלבריטאות חנטרישית, סמול טוק עלק, בולשיט יעני, אינטלקטואלי עלא כיפק, סבבה און-ליין, אכבר ריבאונדר, איניות סחבקיסטית, אאוטיות בארֶדית, חארטה פוסטמודרנית, מבסוטיות הווירצ'ואל, שרמוטיות הויז'ואל, אהלן – היי, יאללה – ביי" (מתוך הספר "הישראלים" מאת מיכה קירשנר, 1997).

חזונו של מאיר. "הנה ימים באים ואנשים יאבדו את הטעם שבבריחה, ומסכות תוסרנה ותהיה הודאה על האמת. אמונות ודעות והשקפות תושלכנה ואנשים יודו בטעויות ויאמצו אמונות  חדשות, פתוחות למשא ומתן. כל הממסדים והמנגנונים הידועים יתפרקו וייעלמו, וסדרי ממשל משוכללים פתוחים למשא ומתן יקומו תחתיהם. הנה ימים באים". (שנות התשעים).

תירוצים רצוצים רצונות וריצות. "ספר התירוצים הוא ספר השורש רצ"ה ותר"ץ, שמוליד רצון וריצוי לִרְצות ולְרַצות, שמולידים תירוצים בבית, בבית המשפט, בבית המדרש ובכל מיקום ועניין שיש לפה לסבר אוזן, לתרץ תירוץ, שהאוזן תרצה ותתרצה... אין ספר התירוצים מתעסק בשורשים ר"ץ ורצ"ץ, שצלצולם דומה בהטיות שונות וקרוב לשורש התירוצים והרצונות. רצתי לרצותך בתירוצים רצוצים. זה ספר הרצאת תירוצים מתורצים לרצון המתבונן למצוא חן בעיני המעיין, שיהיו הכל רוצים ונרצים". (ספר התירוצים, 1998).

על מכבסת המילים. "אני מברך על הקטע שנקרא 'מכבסת מילים', שבו מצאתי שותף לחרדה שאני עצמי נתקף לפרקים לנוכח הנדידה של מילים ממשמעותן למשמעות שונה, אם כי לא בחריפות של הדוגמאות שהבאת, אך באותה מידת סכנה. למשל, 'הלביא פורש כנפיים', 'הלביא המריא', ויש 'כפיר' ו'שחל', ואתה לא בטוח אם יישאר אריה לרפואה למלוך על החיות". (מכתב לדוד גרוסמן בעקבות "הזמן הצהוב", 1987).

על תרבות השיחה בקיבוץ. "כידוע, כל נאום באסיפה הכללית פותחים במילה: חברים! ולפני שהנואם שואף אוויר בשביל המשפט השני של נאומו, מזדרזים החברים להראות לו כמה הם חברים באמת: מתפרצים, משסעים, תוקעים דברים שלא לעניין. דבר שגורר את כולם למערבולת שהכל בה, חוץ ממה שצריך להיות באמת". (דרשה באסיפת קיבוץ משמרות, שנות השמונים).

על נעמי שמר. "נעמי שמר – בשביל שמרמורת נועם... נעמי זמר – בשביל זמרמורת נעימות חסידיות... נעמי צמר – בשביל צמרמורת נעימה... נעמי גֶמֶר – בשביל גמרמורת בנעימים". (עם זכייתה של נעמי שמר בפרס ישראל, 1983).

על נתן אלתרמן. "בשביל כוכבים בחיתולים. סנאי על כתפי היער. חלב הפונדקית. סופי הדרכים המה רק געגוע. באש נושק הפה אשר נקרע לקרוא לאדמה הזאת מולדת. איזה זרם חיובי-שלילי רץ-מקפץ כעל גחלים: באש (שלילי), נושק (חיובי) הפה (חיובי) אשר נקרע (שלילי) לקרוא (חיובי) לאדמה (חיובי) הזאת (שלילי) מולדת (חיובי). ... צלקת אלתרמן – צליל, משקל, קצב, ניגון, ברק, מחשבה – לא עזבה אותי שנים". (תחנות השפעה והשראה בחיי, 1995).

על אנשי המעשה עניי הרוח. "אז תפסיקו כבר לדבר כל הזמן בְטון של חמישה-שישה-טון-תפוחי-אדמה-לדונם, או בְטון של קוב-שעה, או בְטון של בֶטון. ותרימו קצת את העיניים שלכם, המביטות רק למטה כל הזמן, מודדות רק את הגובה שלכם, כן: תרימו את העיניים גם סביבכם - יש מרחב... מעליכם - יש גובה... אולי תראו איזה מרחף מנצנץ... איזה איש רוח מאותת... אולי אפילו תתביישו, אננשי המעשה". (כותרת ראשית, 1986).

הילד שגר בבלאגן

כמה תגובות הגיעו בעקבות העיסוק במילה הרב-לשונית 'בלאגן'. רפי עשת כותב: "בלאגן פירושו אוהל ברוסית. סיפרתי לחבר עתיק (93) וזה נזכר, שלפני 48 הם היו באוהלים, ואמא רוסייה באה לבקר את בנה ואמרה לו: 'אוי, אתה גר בבלאגן'".

אסתר שמואלי כותבת: "אל הבלחאן-בלכאן-בלאגן אפשר להוסיף את הרי וארצות הבלקן, שהאטימולוגיה של שמם זהה לדעת חוקרים לזאת של הראשונים". מתברר שאכן כך. החוקרים חלוקים על מקור שמו של הבלקן, שמשמעותו בטורקית 'שרשרת הרים מיוערים". בשפות טורקיות שונות נמצא מילים דומות, אבל המקור מוליך לפרסית. אחדים סבורים שהמקור הוא ב'באלק-מוד' שפירושו יער ביצתי. דעה אחרת היא שאכן מקורו של הבלקן הוא בבאלה-חאנה בפרסית, שפירושה בית גבוה וגדול, והיא גם מקורו של הבלאגן.

נסעתי לחרמיאל עם נזירה וחומר

סיגל כותבת: "ברצוני להתייעץ, או ליתר דיוק להתלבט, באשר לניקודן של מילים מסוימות באופן תקני. האם לדעתך יש מקום בטקסטים מסוימים להחריגן מהכלל, וזאת מטעמים של שמירה על מצלול? למשל, לנקד את הפועל 'לכַּיֵס' כך, במקום הצורה התקנית "לכַיֵס". 

שכן, הצורה הלא תקנית נשמעת הרבה יותר טבעית וידידותית, ועל אף חוסר תקניותה, אינה נשמעת צורמת מדי כפי שנשמעת הצורה התקנית, או כאשר הסיטואציה הלשונית-חברתית בספר מחייבת הגייה שאינה תקנית. אשמח לחוות דעתך".

הסוגיה רחבה הרבה מעבר לפעלים מסוימים. חוקי בגד כפת ממומשים באופן חלקי מאוד בלשון הדיבור. את התופעה הגדירה נתיבה בן יהודה כאשר נזפה בדליה מזור שסיפרה על "סרט על נזירה וחומר", כשהכוונה כמובן לנזירה וכומר. 

אף אחד מתושבי העיר הגלילית לא יאמר שהוא "נוסע לחרמיאל", ואחר ייסע לְפֶּתַח תקוה ולא לְפֶתַח תקוה, ובוודאי לא לְפוֹלין. עם זאת במקרים רבים הכללים נשמרים גם בשפת הדיבור. לְפנק ולא לפַּנק, לבשל ולא לבּשל ועוד. בתחום הפועל נראה שהבעיות העיקריות הן בפעלים המתחילים בעיצור כ'.

ובאשר לשאלה, הסוגיה עולה כמובן רק בטקסטים מנוקדים, ואלה בדרך כלל מכוונים לספרי שירה וספרי ילדים. באלה, למרות הזרות לעיתים, חשוב להקפיד על ניקוד נורמטיבי, ולחרוג ממנו רק כאשר מדובר בדיאלוג דיבורי. רוב הטקסטים אינם מנוקדים והבעיה אינה קיימת. לעומת זאת, בדיבור חופשי הקפדה יתרה על החוקים יוצרת זרות, וכדאי לשמור אותה למקרים בהם דיוקי ההגייה נדרשים.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו