האימוג'י כובש את העולם, וכבר הפך מושא ליצירת תיאוריות חדשות על השפה, ותיאורים עתידניים, חלקם נלהבים, של עולם ללא מילים. היא נודדת מהתלהבות עממית מכך ש"נולדה שפה חדשה", "זו שפת העתיד", "שפה פשוטה וגלובלית", לבין טענות של חוקרים ואנשי הגות.
דוגמה, בנוסח הבא, של ד"ר עמרי הרצוג, חוקר ומבקר ספרות מוערך. הניסוח מאתר כאן תרבות, ותואם להרצאה ששמעתי מפיו: "שפת האימוג'י (רגשונים) היא כנראה השפה השלטת במאה ה-21. שזו עובדה לא לגמרי מפתיעה, בהתחשב בפשטות הטכניקה שעליה היא מתבססת. הפילוסופיה של הלשון נשענת כולה על הרעיון שלפיו השפה מרחיקה אותנו מעולם המציאות, ומחליפה תופעות במילים. שפת האימוג'י לקחה את התיאוריה הזו צעד אחד קדימה, והחליפה את המילים בסמלים. הרעיון של שפת סמלים התפתח בתרבויות עתיקות טרם התפתחות השפה, ונראה שמתכונתה הנוכחית מבשרת על חזרה לנקודת האפס, ולמעשה על מותה של השפה כפי שהיא מוכרת לנו. כי אחרי הכל, בעתיד המבטיח לנו חיי נצח, מי בכלל יצטרך מילים כדי להגדיר את התודעה האנושית?" הרצוג לא לבד. ממש לא.
התזה הזו מבקשת להציג כמה שאלות, ואני מתאפק שלא להתייחס לטענות תאורטיות המוצגות בה, ומתמקד במסקנה. השאלה הראשונה, מה השמחה הגדולה. אם היינו מתבשרים היום שנשוב לרכוב על חמורים במקום על מכוניות אוטומטיות, הייתה האנושות נכנסת לדיכאון קליני. אם הטלפון הסלולרי היה חוזר לימי המשואות על הרי יהודה המכריזות על ראש חודש, היינו לפחות מרימים גבה. אבל לחזור לשפת ציורים פרימיטיבית, מדולדלת, הבנויה על קלישאות המיוצרות במחלקת עיצוב עלומה, זו בשורה של ממש. השתגעתם, חברים?
השאלה השנייה חשובה יותר. האם התחזיות הנרגשות האלה מחזיקות מים? ובכן לא. הן לא מחזיקות מים. לא היום, וגם לא בעוד שלושים וחמישים שנה. שפת האימוג'ים היא משחק גלובלי מגניב. שום דבר לא מעבר לכך. זו אינה שפה. אין לה יסודות המאפשרים שפה, ואין לה תוחלת חיים של שפה.
מהם האימוג'ים? למה הם באמת משמשים? האימוג'ים מתרגמים לאיורים פעולות דיבור בסיסיות או ביטויי רגש בסיסיים. למשל, אישור. הבעת תמיכה. הבעת אמפתיה. הבעת אכזבה. תודה. סליחה. צחוק פרוע. בכי מר. שכחתי משהו?
זה מה שאימוג'ים עושים. במקום אוקיי, בוהן מונפת. במקום תודה, כפות ידיים צמודות. במקום הבעת אמפתיה, פרצוף מחייך. במקום הבעת אהבה, לב, שהיה סמל גרפי הרבה לפני הולדת האימוג'י. אהבה גדולה: עשרה לבבות. במקום ברכה, זר פרחים. ברכה נרגשת: שלושה זרים. להודעה על ספר שיגיע עם שליח הוצמד אימוג'י קטנוע. השליח הגיע. מעבר לכך מסתמן מבוי סתום. "עוד מעט" הוא בכמה גירסאות אימוג'י ציור של פצצה מתקתקת. מפחיד. איך נדע מתי מדובר בפצצה אמיתית?
מה בדיוק אפשר לעשות עם ציור של אבוקדו?
ומה חוץ מזה? מערכת משומנת של יחסי ציבור מודיעה לנו מדי פעם ש"יצא אימוג'י חדש". למשל. עוף הדוֹדוֹ. מי לעזאזל זקוק לציור של דודו כדי לתקשר? גלריית האימוג'י נראית כמו מילון מצויר לילדים הכולל חיות, צמחים, פריטי לבוש וכלי בית. מילונים כאלה קיימים כבר לפחות מהמאה ה-19. מה בדיוק אפשר לעשות עם אימוג'י של אבוקדו? אפשר לכתוב איתו מתכוני אבוקדו? לתאר את המרקם שלו? לספר את תולדות האבוקדו? להסביר מה בינו לאדבוקט, עורך הדין?
בני האדם דיברו הרבה לפני שיצרו כתב, וגם הכתב הפיקטוגרפי המריא רק כשנפרד מהזהות תמונה=משמעות. כת החסידים של האימוג'י מתעלמת מכך שאי אפשר לדבר באימוג'ים. האימוג'ים לא נועדו ש"נדבר" אותם, לכל היותר נתרגם אותם – אבוי – למילים. והרי הדיבור הוא חייה של השפה, הקטר המניע אותה. מה תורם האימוג'י לדיבור על כל תפקודיו וגווניו? כלום. שום דבר. או אולי כשנגיע לחיי נצח לא נצטרך גם לדבר?
לאימוג'ים אין תחביר. במאמץ מפותל ניתן לטעון שציור של כדור לצד פרצוף שמח פירושו "משחק בכדור גורם שמחה". שמחה למי? באיזה כדור? מתי ולמה? לפעוט בן שנתיים יש תחביר מורכב יותר.
אי אפשר להטות אימוג'ים (יחיד, רבים, נטיות פועל). אין מילות יחס. אין מטבעות לשון. לאימוג'ים אין ניואנסים, אלא אם כן מישהו מצליח להבין מה ההבדל בין עשרות איורי החיוך בגלריית האימוג'ים בסלולר, ומעריך שגם הנמען מבין למה כיוון המשורר. לאימוג'י אין משלבים. אין סלנג. אין שמות פרטיים. שפה מופשטת אאוט. מישהו מצפה בכיליון עיניים ומקלדת לאימוג'ים של 'מוסר', 'תובנה', 'דמוקרטיה'? שום תעלולי מעצבים לא יחליפו מילים שצברו מטען תרבותי ופרשני לאורך שנים רבות. אין בכך צורך, ואין לכך סיבה.
מה קרה לזלאנגו?
אי אפשר לספר סיפור באימוג'י, ומי שמנסה לעשות זאת מאבד מיידית את הנמענים שלו, המביטים בעיניים מצועפות מול רצף חסר פשר של ציורים. חברת זלאנגו ניסתה בשעתו ליצור שפת סיפור של דימויים, ולספר למשל את כל סיפור אדם וחוה. מה קרה לזלאנגו? לאן היא נעלמה?
"יצאו כבר 3,000 אימוג'ים", הכריז אחד מחסידי האימוג'י בשמחה לא מסותרת השבוע בערוץ 13. 3,000 אימוג'ים! וואו!! לשפה העברית הקטנה כ-80,000 מילים. מ-80,000 המילים אפשר לייצר מיליארדי צירופים. העושר הזה מאפשר גמישות לשונית אין סופית, וזו רק העברית. כל צירוף יספר סיפור אחר. עשרות צירופים ייצרו שיר, פזמון ואפילו אימייל שבאמצעותו קובעים סדר יום לישיבה. מאות צירופים ייצרו מאמר מדעי או ידיעה עיתונאית. אלפי צירופים ייצרו רומן או פסק דין. מה לכל אלה ולשפת ציורים פרימיטיבית? קשישים בני ארבעים מתנבאים ש"הדור הצעיר", המילניאלנס, כבר לא יזדקקו למילים. תתפלאו. הם ישליכו את האימוג'י ברגע שיזדקקו להשתמש במילים ובצירופים כדי לחיות, לתקשר, לעבוד וליצור.
הבה נמשיך לשחק במשחק האימוג'ים כדי לייצג חיוך, תודה, ברכה, אישור, חיבה. זה מכניס צבע לתקשורת הסלולרית-אינטרנטית. אבל, חברים, אל תספרו לנו שנוצרה כאן שפה חדשה, זה מעליב אתכם. ואם אתם בכל זאת משוכנעים בכך, אל תשמחו כל כך. אם המשחק הזה מלמד על השלבים הבאים של הציוויליזציה, זה סופה של התרבות האנושית, סופה של הספרות, סופה של הכתיבה, סופה של המחשבה, סופה של השפה.
שמישהו יצלה לי פה חסידה
ישי רוזנבלום כותב: "אהבתי מאוד את הטור שהביא פתגמים משפות שונות. אני מת על פתגמים וביטויים, שכאשר מתרגמים אותם ישירות, הם נשמעים לפעמים מטופשים להפליא. אני אוסף לי כאלה בגרמנית".
הבנתי רק תחנת רכבת. Ich habe nur Bahnhof verstanden. המשמעות: לא הבנתי כלום.
זה נקניק מבחינתי. Es ist mir Wurst / Wurscht. לא מזיז לי; לא אכפת לי.
לצייר את השטן על הקיר. Den Teufel an die Wand malen. לצפות למשהו רע, ובכך לכאורה לגרום לו לקרות (כמו "לעשות עין הרע", לנחס); לראות שחורות; לחשוב תמיד על התסריט הגרוע ביותר. מקורו באמונה עתיקה, לפיה כאשר מזכירים את השטן או כותבים את שמו או מציירים אותו, הוא בא. קשור גם לביטוי "מדברים על השטן, והוא בא" (בעברית: על החמור).
שמישהו יצלה לי פה חסידה. da brat’ mir einer einen Storch. גם בנוסח "צלה לי חסידה!", לפעמים עם התוספת מעוררת התיאבון "עם רגליים פריכות במיוחד!". המשמעות: לא יאומן! לא יכול להיות! לא נשמע כדבר הזה!
• אוהד שרגאי: "הכל מוטה בטלוויזיה"
• חשיפה: הנינג'ה יגיע ל"האח הגדול"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו