יומני הנגיף: שעון קורונה

צילום: אי.פי.איי //

אסיר ציון / איתן נצ'ין

נסחפתי בקלות ברוחות המשבר המנשבות ברחבי הארץ. לא עבר חודש מאז נחתתי, ובמקום לקרוא את הספר שהבאתי, אני קורא דו"חות של משרד הבריאות. במקום ללכת לים אני הולך עם חברים להפגנות. במקום לטייל בטבע אני שקוע בשיטוטים בטוויטר הישראלי.

באתי לארץ כדי להתנתק מהחדשות והסטטיסטיקות בארה"ב. כבר לא יכולתי לשאת את המילים ״בדיקות סרולוגיות״. והנה אני מנסה להבין מי זכאי ל־750 שקלים. אין לי פה אפילו חשבון בנק והגעתי לחופשה. למה הפוליטיקה הישראלית שואבת אותי כמו מגנט?

אני נזכר בזמן אחר שבו הלכתי רחוק כדי להתנתק ולא הצלחתי להשתחרר מכבלי ארץ כנען. הגעתי לאיווה מניו יורק לסדנת הכתיבה המפורסמת. באוויר עמד ריח מתוק של תירס, וצרצורי הציקדות ליוו אותי בשעות אחרי הצהריים. בערבים, לאחר הארוחה, הייתי יושב בחצר וקורא לאור המנורה והגחליליות. כך היה בשבוע הראשון. בשבוע השני כוחות צה"ל נכנסו לרצועה. בן־רגע אור הגחליליות התחלף בנצנוץ תאורת הנייד, והירח התחלף במסך המחשב. עדכונים, חדשות וּויכוחים ליליים עם מכרים ברשתות החברתיות.

ערב אחד הלכתי לבר, להתנתק לרגע. מוזיקת קאנטרי התנגנה מהרמקולים. היו שם כמה קבועים - ואני, הזר היחיד. "מאיפה אתה?" שאלה הברמנית. "ישראל". הזדקפתי מעט, מתכונן לשטוח את הטענות שהצטברו בתוכי. לתדהמתי, הברמנית רק חייכה קלות ואמרה, "וואו, קוּל", כאילו מדובר בעובדה משמימה כגון "אבטיח הוא באמת ירק!" כלום. אפילו לא התלהבות אנתרופולוגית ("שמעתי שתל אביב אחלה"). כתפיי התכנסו מעלבון. "אני מישראל!" צעקתי בתוכי. "ויש מלחמה, והפגנות! ומרקעי הטלוויזיה מלאים עד כדי מיאוס בניתוחים, במומחים, בתגובות שטניות!" הבנתי אז שישראל היא בשבילי נקודת הארכימדס להתייחסות לעולם. אליה מורה המצפן שקיבלתי במתנה לבר מצווה. בפרפרזה על רבי יהודה הלוי, גופי אולי במערב, אבל על ליבי, מוחי ונפשי נגזר להיות במזרח.

לא הספקתי למצמץ והיא כבר טיפלה בלקוח הבא. זה היופי באמריקה, ארץ המרחבים העצומים. לא מדובר רק במרחב פיזי - אפשר לנהוג בטקסס 12 שעות ועדיין להיות בטקסס - אלא במרחב להמציא את עצמך מחדש, לנתק את הכבלים מחייך הקודמים. באמריקה, גלגול נשמות זה פרקטיקה לפני המוות.

פוליטיקה היא לא רק פרקטיקה. היא שפה. ושפת האם שלי היא הפוליטיקה הישראלית. באמריקה, שפת הפוליטיקה לא שגורה בפי הרוב. היא משהו מרוחק ששמור לטלוויזיה. רוב האמריקנים לעולם לא יראו את הבית הלבן. אני ראיתי את גלעד ארדן אוכל במסעדה תאילנדית. אנחנו, הישראלים, מדברים וחולמים ואוכלים פוליטיקה עם הפאד תאי שלנו.

אולי היה תמים לחשוב שאוכל להתנתק לרגע מהבלאגן במקום הכי לוהט במזרח התיכון. מצד אחר, לא משנה לאן אלך, תמיד אחוש בצריבה שלו בבשרי.

איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".

ההקלה שבוויתור / מירנה פונק

יום ראשון, 20.7.2020, 12:36 בצהריים

היום בבוקר קניתי כרטיסי טיסה ליוון. הדברים אמורים באי קטן שנמצא בים היוני. חדר בווילה קטנה יהיה הבית החדש שלנו למשך שבוע ימים. הווילה נבנתה בלב מטע זיתים. מן המרפסות שלה נשקף מראה הים. ארוחת הבוקר תוגש בגינה.

התקווה הצרופה, שלא אבדה לי עד לרגע האחרון ממש, שלמרות הכל אני אוכל לבסוף לטוס לתל אביב ולהישאר בה במשך חודש, פינתה את מקומה לפרגמטיות. אני לא מניחה יותר בשום פנים שגבולותיה של ישראל ייפתחו עד סוף השנה. כמו שבטח אפשר לשים לב, התקווה שלי התגלגלה בהיפוכה: פיכחון ריאליסטי.

מה שאני רואה ומבחינה בו ממושבי על ספה גרמנית בטוחה, מתיש אותי וגם גורם לי להיות קצת חסרת סבלנות. זאת הרגשה מוזרה, זה שאני לא יכולה להיות בישראל בשעה שהמדינה שוקעת בכאוס. כי בעשר השנים האחרונות תמיד הייתי שם: ב־2011 בימי מחאת הקוטג׳ פינת רוטשילד, ב־2014 בזמן מבצע ״צוק איתן״, וגם ב־2019, בשנה שעברה, כשבגלל הבחירות ניצתה תקווה קצרה שיבוא מפנה פוליטי. חוסר הסבלנות שלי לא קשור לאיזו תיירות־מלחמה תמוהה או ליצר של מציצנות, אלא לעובדה שבעצם אי‏ אפשר באמת להבין שום דבר, אם לא נמצאים פיזית במקום, ממש שם. אני תמיד ראיתי את זה ככה. וגם היום אני רואה את זה ככה.

אני יודעת שהעיקרון הזה, שעל פיו אני מכוונת את עצמי בנאמנות, נענה באופן כללי בהתעלמות גמורה, ושכל אחד מלהג על כל אחד אחר ועל כל דבר ועל הכל, שלכל אחד חייבת להיות דעה משלו על כל שטות מחורבנת, במקום שהאנשים ידריכו את עצמם על פי הנוסחה הסוקרטית העתיקה והטובה: "אני יודע שאני לא יודע״.

בימינו־שלנו אנשים מאמינים שהם יודעים הכל, גם אם זה נכון רק במקרים הנדירים ביותר. הם קראו בטוויטר של איזשהו מישהו איזשהו פוסט כלשהו, ראו וידאו ביוטיוב, רפרפו על הערה חטופה בעיתון, וכבר הם מאדירים ומרוממים את עצמם לדרגת מומחים. בין אם מדובר באמריקה, בסין או בבּוֹטסוָאנה - זה בעצם ממש לא משנה. ההכרזה הצנועה, ״אין לי מושג״, היא כל כך אאוט, ממש כמו לשחק בטטריס. אבל היא היתה יכולה לספק לנו, לכולנו, הקלה גדולה. גם במה שנוגע לאינטרנט, גם במפגשים בין בני אדם ובוויכוחים פוליטיים בכלל.

המחשבה לצאת ולחמוק קצת בעוד פחות משבוע, אולי גם לכבות את הטלפון, לשחק על החוף עם הבת שלי, להשתכשך במים ולהשפריץ מים, או לשבת במסעדה כפרית קטנה ומשובחת וללגום יין רֶטְסינה יווני, נוסכת בי כבר עכשיו הרגשת רווחה גדולה. גם בגלל המתח האינטלקטואלי הגדול שהייתי בו בשבועות האחרונים. אני מצפה בשמחה לצרצורי החגבים ולניחוח של לימונים טריים. לחום הלוהט ההוא, לעצי זית זקנים, ולחמימות הלבבית של היוונים.

כשהחלטתי על הנסיעה, מובן מאליו שהכפפתי את עצמי לדעתה של בתי. מאז שהיינו בשנה שעברה בקֶפָּלוֹניה, היא כל הזמן רוצה לחזור לשם. ומאז שאני יודעת - הודות ל־MyHeritage - שהיא 40 אחוזים יוונייה, אני מנסה לבוא לקראתה ולהיענות קצת לתשוקה שלה. נקשיב הרבה לאריס סאן - את השיר האהוב עליה, ״דאם דאם״, היא מכירה בעל פה - ונתנהג כאילו החיים קלילים כמו ליל קיץ במטע זיתים.

כשנחזור, בברלין כבר יתחיל הסתיו. החיים שוב יאיצו לקצב מהיר, גם מכיוון שבגרמניה הצלחנו, בדרך מעוררת פליאה, להשאיר את מגיפת הקורונה לגמרי מאחורינו. בספטמבר, עותקי הקריאה הראשונים של הרומן החדש שלי יגיעו לעיתונאים. זה חיזיון מוחלט של אימה צרופה למישהו שביטחונו העצמי תלוי על חוט השערה של דבר המבקרים. התשובה לזה? במידה שווה לוותר ולהמשיך הלאה ולעשות.

מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.

על איגרות והתכתבויות / גלית דהן קרליבך

השבוע החולף עמד בסימן מכתבים. המכתב הראשון היה משמח מאוד. נודע לי שספרי האחרון, "זאת אני, איווה", זכה, יחד עם עוד 16 ספרים, במענק תרגום לאנגלית. מייד שקעתי בהזיות על ספרי שעובר בין ידיים רבות של מו"לים נכבדים, ודמיינתי מסע בין ערי פריפריה בארה"ב, את הנאומים שאשא שם ואת בקבוקי השמפניה שייפתחו בתרועות ניצחון.

כסימן לכך שמשאלתי תתגשם, פתאום כתב לי ידיד מארה"ב, לאחר נתק של ארבע שנים. הוא סיפר על המצב הלא מזהיר ב"ארץ החופשיים ובית האמיצים", תהה אם עדיין איני משתייכת פוליטית לשום צד במפה (משום מה זה תמיד טרד את מנוחתו), וחתם בשאלה: האם לדעתי טראמפ אינו עונש גדול מדי לאנושות? לא יכולתי שלא להסכים איתו, אף שמאז ומעולם היתה לי חיבה לג'ינג'ים.

עם ר', חברה אחרת, התכתבתי ארוכות על אגף הכשרות החדש בתרבות בארה"ב, שבמסגרתו ספרים רבים מסולקים מהמדף או חוטפים נזיפת אזהרה בגלל התוכן העלול לפגוע - בשחורים, בנשים, בשמנים, בהיפראקטיבים ובשונאי סושי - ממש כמו שמנהל האולפנה בימי נעוריי עשה בעומדו בשער תוך בדיקה מדוקדקת של אורך החצאיות שלנו.

ר' הכינה רשימה של הסופרים והספרים האסורים האפשריים, ובהם מארק טוויין, דוסטויבסקי, שייקספיר, התנ"ך - מכולם עשויים לשלול את תווית המזון המהודרת. נראה שבערבות נטפליקס ובמרחב הספרות האמריקנית המילה "ללא" פופולרית ממש כמו על המוצרים בחנות טבע.

חוץ מזה, לצד תגובות פבלוב שאני כבר רגילה אליהן ולרוב מקדמת אותן בפיהוק ("שוב הביאו את השמאלנית הזאת?", "היא מתחזה לספרדייה/אשכנזייה", וכדומה), קיבלתי גם מכתב מקורא נסער מאוד. איך אני מתרעמת על הממשלה? נזף בי. לכל אחד מאיתנו מוכרחה להיות אחריות אישית. הרי דבר ידוע הוא שאנחנו מקבלים מהמדינה הנפלאה הזאת יותר ממה שאנחנו נותנים לה.

אני מכירה סביבי לא מעט זוגות שחושבים ככה על חיי הנישואים שלהם: "אני נתתי לה הכל", "הוא לקח ממני", ועוד שעמומונים כאלה. תצפית של שנים מלמדת שבדרך כלל זה נגמר רע. ותאמינו לי שכשהעסק מתפרק, אתם ממש לא רוצים להיות בסביבה.

בכל מקרה, אני מעולם לא חשבתי על המדינה ועלי כיחסים של לקיחה ונתינה. אני פשוט חשדנית מדי ומשתדלת לסמוך על עצמי עד שאני משׁתכרת, ואז לך חפש עם מי לדבר.

ובכל מקרה, קורא נכבד: ברור לי שהמדינה מתאכזרת לבעלי עסקים ולעצמאים, פוגעת בזכויותיהם ומטה אוזן רק למי שמאוגד ועושה רעש וצלצולים ומפריח איומים. מעל דפים אלה אני פונה אפוא אליך, קורא יקר, נרגשות: אם גם השבוע אין לך משהו מעניין יותר לעשות מאשר לקרוא את הרשימה הזאת, אנא כרה אוזן. אני עדיין נחרצת בדעתי: אנשי השלטון נוהגים בחוצפה ובגסות ובלב ערל; נוקטים ביורוקרטיה בלתי אפשרית, חסרת פשר ותכלית; עושים במדינה שלנו כבשלהם; חוגגים על חשבוננו, לא נותנים דוגמה אישית, ועושים שימוש יתר במשאב האומלל המכונה קורונה.

אזכיר רק, קורא יקר, שהמילה "פטריוטי" מגיעה מהמילה patria בלטינית, שפירושה מולדת. אפשר לאהוב את המולדת ולתעב את המנהיגים.

נדדתי אל מכתבים במקום אחר, אלפיים שנה אחורה, אל הפילוסוף והמחזאי הרומאי סנקה. הוא גורש לגלות באי קורסיקה בתירוץ הרשמי של חטא הניאוף. שם ישב כשמונה שנים, בבידוד שמעמיד את הבידוד של ימינו באור מגוחך. לאט־‏לאט תרגמתי את מכתב הנחמה שלו לאמו, ובעיקר מצא חן בעיניי חששו לנחם אותה מדי שמא יתעורר רוגזה. את הטיעון הזה חיזק במשפט נפלא, שאיני יכולה שלא להביא כאן: nam in morbis quoque nihil est perniciosius quam inmatura medicina.

בתרגום חופשי: "גם במחלה אין שום דבר מסוכן יותר מתרופה שלא בעיתה". כמה הולם לימינו!

גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר

צילום: גל חרמוני

המטבחון / יונתן שגיב

הרצליה, 20.7.2020

״חמישי הקרוב עולים על בלפור, שמעת אותי?״ נזפתי ברביד בזמן שהכנתי לעצמי את סלט הפירות שילווה אותי בעת הצפייה ב״המטבח המנצח״, להקדים תרופה לרעב שיתעורר למראה המנות התאילנדיות המפתות של נדבי ודניאל.

״אני חושב שאומרים 'עולים לבלפור'״ הוא השיב. ״עולים על... עולים ל... העיקר שעולים״, נופפתי בסכין. ״בסדר גמור״, הוא ענה. ״ובלי תירוצים״. ״בסדר גמור״, שב והבטיח. ״אי אפשר כל היום להתלונן ואז לא לעשות כלום. והפעם אתה לא תסיט אותנו מזה״. פיזרתי את פרוסות הבננה על האפרסק ותהיתי מה רותי ברודו היתה אומרת על הצִלחוּת.

״אני?״ הפנה אלי מבט מופתע. ״כן, אתה״ - התיישבתי לצידו על הספה - ״אתה זה שבשבוע שעבר אמר שלא בא לו ללכת בגלל הקשקוש הפחדני של הפגנה לא פוליטית, ושאם מפגינים נגד ראש ממשלה שמואשם בפלילים, איך זה יכול להיות לא פוליטי". ״נכון שאמרתי את זה״, הוא ענה והשתיק את רותם סלע שבדיוק המליצה על מזגן, ״אבל אני גם אמרתי שאם אתה באמת רוצה - אז ניסע, ואז אתה אמרת שאתה פוחד מהתקהלויות בגלל שאנחנו גרים אצל ההורים שלך". ״אה, זה באמת נשמע כמוני״, אמרתי מבויש. ״לפחות צפרנו כשנסענו מתחת לגשרים עם הדגלים״, הוא ניסה לנחם אותי. ״ממש לוחמי חירות״, נחרתי בבוז.

״מה שהיה, היה״ - הוא הגביר את הווליום כשחיים כהן הראה לברודו על המרקע תמונה של אשתו היפה - ״עכשיו ההרגשה היא שיש התעוררות אמיתית. אז אם אתה מתכוון לזה, יאללה, בוא ניסע. זה חשוב״.

״אני הכי מתכוון לזה. למה אתה חושב שאני לא מתכוון לזה?״ התעצבנתי וחשבתי על ברודו שאמרה שאין לה בעיה ללכת לנווה תרצה, ועל אסף אמדורסקי שסופסוף פתח את הפה, ועל אלפי האנשים שהציפו את תל אביב וירושלים וחטפו מהזרנוקים, וחשבתי גם איך רק אני יושב על התחת, ממציא תירוצים ומסתפק בנאומי כורסה על זה שהתודעה שהתגבשה במדינה במשך 50 שנות כיבוש עם סגרים ומעצרים מנהליים, היא שהכשירה את הטיפול הממשלתי האטום במשבר הקורונה, שמנוהל מתוך שימוש באותם דימויים צבאיים על אויבים ותורות לחימה, שמוחקים את האזרחים ומתעלמים ממצוקותיהם.

״תגרד לי בגב״. הקול של אבי הגיח מצידה האחר של הספה. ״מה?״ ״תגרד לי בגב!״ הוא גישש לעבר הכתף והתחיל לגעור בי כשניסיתי למלא את ההוראות. ״יותר למעלה! יותר שמאלה! חזק! נו, עם הציפורניים, יא לֶמֶך!״

״תפסיק להעליב אותו״, הזדעקה אמי מהכורסה. ״הוא לא עשוי מסוכר״, רטן אבא שלי. רביד הגביר את הווליום. רותי וחיים התווכחו על המפרום שברח מהרוטב של שלומי ועדיאל, ואני נשענתי לאחור ודמיינתי את עצמי מסתער על בלפור עם כפפות ומסיכה.

יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)