"חטפתי כדור ברגל והמשכתי לצלם": הצעירים שתיעדו עצמם בטבח מסבירים מדוע עשו זאת

מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר תפסה את עם ישראל לא מוכן – כשאלפי בני אדם באזור העוטף ובמסיבת הנובה מצאו עצמם נמלטים על נפשם. לצד ההפתעה הרבה, הסכנה ותחושת חוסר האונים, רבים מהם החליטו לתעד את אותם רגעים שבהם נסו על נפשם – כשבחלק מהמקרים מדובר היה בתיעוד האחרון שבו נראו המצולמים.

"חברים מאוד טובים שלי, אושר ומיכאל וקנין ז"ל, שהיו חלק מההפקה של הנובה השנה, הזמינו אותי למסיבה, והחלטתי להגיע כדי לחגוג עם כל החברים שלי", מספרת מיכל אוחנה בת ה-27 מירושלים, שבשנה שלפני 7 באוקטובר התגוררה בפורטוגל ועבדה שם כאחות וטרינרית. "הגעתי לארץ ממש כמה ימים לפני 7 באוקטובר כדי לבקר את המשפחה, להיות איתם בחגים וגם כי אחותי הגדולה הייתה צריכה ללדת".

אלא ששום דבר לא הכין את מיכל לאחד מרגעי האימה הגדולים ביותר שתחווה בחייה, כשבמהלך אותה מסיבה היא מצאה את עצמה מתעדת רגעים קשים של מנוסה ממחבלים, פציעה, יריות וסכנת חיים. "ב-6:29 התחיל מטח הרקטות, והרגשתי שמשהו לא רגיל קורה. הייתה לי מין תחושת בטן כזאת. אז פתחתי את המצלמה על וידיאו, ותיעדתי הכול", היא מספרת.

"אני חושבת שכל הרגעים מ-6:29 ועד לשעות הצהריים המאוחרות, בהן פינו אותי, היו רגעים קריטיים וחשובים לתיעוד. הצלחתי לצלם את הבריחה שלי וגם סרטונים שמהווים זיכרון אחרון עבור משפחות של נרצחים. הצלחתי לתעד את היריות, את הפחד ואת הטירוף שבו כולנו היינו. הצלחתי להביא בסרטונים האלה את התחושות הכי קשות ונוראיות, והכל אמיתי. בזכות הסרטונים שלי, הצליחו למצוא המון מידע לגבי נעדרים, נרצחים וחטופים. וכמובן שהכי חשוב זה שצילמתי את הטבח הכי אכזרי שקרה אי פעם, כך שלא יישאר סיכוי שמישהו יוכל להכחיש שזה קרה".

למרות שנפצעה בעת היתקלות עם מחבלים, מיכל המשיכה להיאחז במכשירה הנייד ולתעד את המראות. "הטלפון היה בשבילי העיניים שלי. החזקתי אותו חזק כי פחדתי שייפול לי במהלך הריצה. כשנתקלתי פיזית במחבלים, הם ירו עליי אר פי ג'י, ובמהלך הבריחה חטפתי כדור ברגל. נפצעתי ובכל זאת המשכתי לצלם, בזמן שאני מדממת, כי ידעתי שגם אם אני אמות מישהו ימצא את הטלפון שלי ויראה מה קרה לנו", היא נזכרת בתחושות הקשות. "הסרטונים והתמונות שצילמתי הם הוכחה חד משמעית למה שמחבלי חמאס עשו באותו היום. רצחו, אנסו, בזזו וביתרו גופות - חלקם היו חברים שלי. אלו סרטונים מזעזעים וקשים לצפייה, אבל זאת האמת".

מיכל מספרת שבדיעבד ההחלטה לתעד את כל האירוע הייתה ההחלטה הכי טובה שעשתה. "היום אני מבינה שהייתי בסיטואציה אבל השקפתי עליה מבחוץ, הסתכלתי על הכול דרך המצלמה – וזה הגן עליי מהמראות הקשים והמזעזעים שראיתי. כשברחתי ופגשתי את המחבלים פנים אל פנים כבר הבנתי שאני הולכת למות, וזאת הייתה הבנה קשה מאוד, אבל החלטתי שלא משנה מה אני ממשיכה לצלם כל עוד אני חיה. הבנתי שמישהו ימצא את הטלפון שלי ויראה את הכול, וקיוויתי שזה ישנה משהו בעתיד. היום אני יודעת שהתיעוד שלי אכן מסתובב בכל העולם, כדי לנסות להמחיש לעולם את מה שקרה לנו".

"ידעתי שייתכן ואהיה עדות אחרונה למה שקרה שם"

לירון אבגזר בת ה-27 מנתניה היא מנהלת בר ועוזרת בהקמת דוכנים במסיבות ובפסטיבלים. אירועי 7 באוקטובר פגשו אותה בשטח מסיבת הנובה, שם הקימה דוכן תכשיטים לצד חברתה שי. אלא שבבוקר האירוע היא החלה לפתע לשמוע יריות, ורק כשהבינה את חומרת המצב, היא החליטה לתעד את המתרחש מהשיח שבו התחבאה. "רציתי להבטיח שהעולם יידע מה קרה פה, שיהיו הוכחות למה שאנחנו חווים. הרגע הקריטי ביותר לתיעוד היה כשהבנתי שאין דרך להיחלץ ושאני עשויה לא לצאת מזה בחיים. זה היה כשישבתי לבד בתוך השיח במשך שעות, מתבוננת באימה במתרחש סביבי. ידעתי שייתכן ואהיה עדות אחרונה למה שקרה שם, ורציתי לוודא שהסיפור שלנו יסופר - אז אפילו כשנשארו לי 2% סוללה, המשכתי לצלם".

לירון מספרת שהאתגר המרכזי היה הפחד הגדול, שמנע ממנה לזוז או להיחשף. לכן היא החליטה להתמודד עם הפחד על ידי מיקוד המחשבה במטרה אחת. "התמונות והסרטונים יכולים להראות את המציאות האכזרית שהתרחשה שם, להמחיש את גודל האסון ולהעביר את התחושות הנוראיות שחווינו. גם בהתבוננות אחורה אני מרגישה שלמה עם ההחלטה לתעד את ההתקפה - למרות שזה היה קשה וכואב. התיעוד היה חלק חשוב מהסיפור ומההתמודדות שלי עם מה שעברתי, ורק בנס הטלפון שלי נשאר עם סוללה גם אחרי שצילמתי והתכתבתי עם אימא שלי, כשהייתי שמונה שעות בתוך השיח. בסופו של דבר קיבלתי שיחה מהחברה שבאה איתי לדוכן, היא התקשרה להגיד שהטנק הגיע - ואז יצאתי אליו מהשיחים".

הסמארטפון כנשק

"הצורך לתעד הוא צורך בסיסי של בני האדם, שנועד לשמר את מה שקורה לנו, ולספר את הסיפור שלנו", אומרת נירית צוק, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער. "בין אם בכתיבה או על ידי תמונות, אנשים בעבר תיעדו את מה שקורה להם בזמנים שונים - גם ברגעי מצוקה. כאשר הגיעו המסכים והרשתות החברתיות, יכולת התיעוד הפכה ליותר זמינה ונגישה, ונתנה אפשרות לכל אחד לספר את הסיפור שלו 'אונליין', באמצעות הטלפון החכם והסלפי".

אלא שדור ה-Z לקח את כל העניין צעד אחד קדימה, באמצעות הרשתות החברתיות. "הסטורי הפך לכלי שמתעד ומשתף את כל מה שקורה באותו הרגע, בין אם מדובר בארוחות במסעדות או בבילויים, ובין אם מדובר בדברים קשים שאנו עוברים - הכוללים לעיתים בכי, פחד או זעזוע. זו עוד דרך של בני הדור להשמיע את קולם, ובו זמנית לקרוא לעזרה. לעיתים התיעוד אף יוצר תחושה של ריחוק פסיכולוגי, וגורם לנו לקחת את הצד שמשקיף על הדברים.

"המתעד יכול להציג לצופים איזו חוויה מזעזעת הוא עובר, ולבקש מהעולם להפיץ אותה. לסמארטפון יש גם יכולת כיום להפוך למעין 'נשק', ולתת לבעליו ביטחון בזכות אפליקציות שדרכן הוא יכול להתקשר למוקד או לאיש קשר, ולכן אותם מכשירים חכמים יכולים להתקשר אצלנו לסיוע ולתמיכה. בנוסף, כשחמאס ניסה להכחיש את מה שקרה, התגייסו המוני ישראלים והעלו בעצמם את הזוועות לרשת".

"האפשרות הטכנולוגית עונה על הצורך להשאיר את הסיפור חי וקיים"

ד"ר איילת כהן וידר, פסיכולוגית קלינית מומחית בצוות ההדרכה של עמותת "לב בטוח" המעניקה סיוע נפשי לשורדי 7 באוקטובר מסבירה כי הצורך בעדות הוא דבר עמוק שהטכנולוגיה מאפשרת. "תיעוד הרגעים האחרונים הופך את הקורבן לעד, ומוודא שהסיפור שלו יהפוך לעדות. האפשרות הטכנולוגית עונה על הצורך שלנו להשאיר את סיפורנו חי וקיים, גם כשאנו איננו".

האם הפרקטיקה של צילום בטלפון בעת מלחמה היא ייחודית לדור ה-Z?
"זה הממד שדרכו הם רגילים לחוות דברים. אבל ממה ששמעתי משורדים, אנשים בכל הגילים השאירו הודעות ותיארו מה קורה שם - אולי כקריאת הצלה נואשת, ואולי מתוך רצון שהעולם יהיה עד לזוועה. התיעוד עשוי לשמש גם כמעין מאבק באויב, שמנסה להשתיק ולמחוק את הקיום שלנו. ניתן גם לראות זאת כניסיון ליצור קשר עם העולם ה'שפוי' ולחלץ את עצמנו מהסיטואציה הנוראית באמצעות התקשורת עם העולם שבחוץ".