"בקולנוע העולמי, ישראל נתפסת כאחת המדינות החזקות בעולם"

בכמעט 40 שנות קריירה כאחד המפיקים החשובים בתעשיית הקולנוע האמריקנית, מייקל ברקר יכול להיזכר רק ברגע אחד שתפס אותו לא מוכן. זה היה בטקס פרסי האוסקר של שנת 2008 כש"ואלס עם באשיר", סרט הדוקו־דרמה־פוסט־טראומה המאויר של ארי פולמן ודוד פולונסקי, לא זכה בפרס האוסקר היוקרתי.

ישראל נותרה באותה שנה, כפי שתקפיד לעשות במשך עוד עשור קדימה, ללא הפסלון הנכסף. אבל ברקר, שמעולם לא ביקר בארץ עד השבוע האחרון, ניכר שנותר מתוסכל מכך יותר מכל יושב בציון. אפילו יותר מיוצר הסרט, ארי פולמן. "כל המבקרים, העיתונאים, כולם אמרו שהוא יזכה", הוא מספר בלהט כמעט משיחי, כשנופה של ירושלים משתקף בחלון מאחוריו.

"אף פעם לא הייתי בטוח בחיי באשר לזכייה של סרט מסוים באוסקר, מעולם לא. זו היתה הפעם היחידה שבה הייתי משוכנע שסרט יזכה וזה לא קרה בסוף. ארי פולמן לא כעס, אני הייתי יותר מאוכזב ממנו. הוא דווקא ציפה לזה ואמר מראש שזה לא הולך לקרות. אבל זה בסדר, כי 'ואלס' זכה בכל פרס אפשרי אחר. פרס סרט הדוקו של איגוד הבמאים, פרס גלובוס הזהב. הפרס היחיד שהוא לא זכה בו היה האוסקר. וזה חבל, כי הגיע לו".

אם אתם לא חלק מתעשיית הקולנוע בארץ או בחו"ל, סביר להניח ששמו לא יאמר לכם הרבה. אבל כבר 38 שנים שברקר מפיק או אחראי ישיר להפצה של מאות סרטים היישר אל טקס האוסקר, ושמו נקשר בקלאסיקות קולנועיות על־זמניות מסוג "חצות בפריז", "קפוטה", "פולוק", או סרטים קטנים וחכמים כמו "Run לולה Run" או "וויפלאש".

 

ההצלחות של ברקר 1: ואלס עם באשיר

 

בתחילת שנות ה־80 הוא עשה זאת כחלק מחברת "United Artists", ובהמשך נמנה עם ראשי ומקימי "Sony Classics", חטיבה עצמאית של חברת ההפקות סוני, שאותה הקים עם טום ברנרד ומרסי בלום ב־1983. אחרי שהבין שהוא עצמו כבר לא יהפוך קולנוען גדול, בארבעת העשורים האחרונים הקדיש ברקר את חייו להפקה והפצה של סרטים עצמאיים - אמריקניים או זרים, בארה"ב וברחבי העולם. עבור התעשייה הישראלית מדובר בחבר אמת, ישראלי של כבוד - אם תרצו. כזה שאחראי באופן ישיר להפצתו של היבול הקולנועי המרשים שנוצר כאן בעשור וחצי האחרונים, במקרים רבים היישר אל מועמדות יוקרתית לטקס פרסי האקדמיה. הפרס שיכול להפוך עבור צופי קולנוע ברחבי העולם סרט זר לצפיית חובה. 

 

המפתח להצלחה בחו"ל

"כנפיים שבורות", "ביקור התזמורת", "הערת שוליים", "למלא את החלל", "שומרי הסף" וכן, גם אותו "ואלס עם באשיר" - כולם הובלו בזירה הבינלאומית על ידי ברקר, אל המעמד הנכסף. גם אם לא זכו, מעורבותו בהפצת בשורת הקולנוע הישראלי בנכר הביאה לו השבוע את פרס "כוח טבע קולנועי בינלאומי" בחממת סם שפיגל לקולנוע בינלאומי, אירוע השיא של בית הספר לקולנוע. "רק רנן שור (מייסד ומנהל בית הספר, שהודיע לאחרונה על פרישה; ע"מ) יכול לחשוב על טייטל כזה", הוא צוחק. "האמת היא שתמיד רציתי לבוא לבקר פה. רנן הזמין אותי במשך כמה שנים ותמיד אמרתי לא, בגלל ענייני לוחות זמנים. תמיד היה קשה למצוא זמן, והשנה החלטתי שזו השנה לבוא לבקר במקום שאני יודע עליו כבר די הרבה".

מה עשה את ההבדל השנה?

"אני לא יודע. אולי בגלל שהפעם רנן הופיע אצלי במשרדים בניו יורק ואני לא חושב שהוא היה מרשה לי להגיד לא. תמיד כיבדתי את בית הספר מאוד. אני חושב שהאיכות של הסרטים הישראליים ב־20 השנים האחרונות ממש קפצה באופן משמעותי. יש כל כך הרבה סרטים ישראליים גדולים בשני העשורים האחרונים, באופן שלא ראינו לפני כן, ואני חושב שאחת הסיבות לכך היא בית הספר לקולנוע סם שפיגל. הרבה מבוגרי בית הספר הפכו להיות שחקנים בסרטי האיכות האלה. זה קשור גם לכתריאל שחורי (מנהל קרן הקולנוע הישראלי; ע"פ) והיכולת שלו להעלות את הפרופיל של הסרטים הישראליים בחו"ל. אני חושב שישראל נתפסת כאחת המדינות החזקות בעולם בקולנוע העולמי. והם לא היו יכולים להיווצר בשום מקום אחר". 

זה בדיוק העניין: לרוב הסרטים הישראליים שהצליחו בעולם יש מכנה משותף מובהק. היית אומר שהדנ"א של סרט ישראלי מצליח בחו"ל חייב להכיל התייחסות לסכסוך הישראלי־פלשתיני או ליהדות? 

"יש הרבה סרטים ישראליים שלא עוסקים בסכסוך. 'כנפיים שבורות' הוא סרט פנטסטי והוא עוסק במשפחה במשבר. 'הערת שוליים' עוסק ביחסי אבות ובנים ובטבעה של יושרה. זה אולי נשמע מטורף, אבל ככל שמשהו נדמה שמתעסק בדבר ספציפי יותר, כך הוא פונה לקהל רחב יותר. 'למלא את החלל' בעיניי זה אחד הסרטים הכי אינטנסיביים שראיתי על חתונה, אבל הוא כל כך ממוקד בחתונה האורתודוקסית בישראל שאתה באמת מרגיש כאילו אתה מועבר למקום אקזוטי. זה סרט מדהים אבל הוא לא סרט על דת. ככל שהסרט ספציפי לתרבות, כך הוא יהיה יותר מעניין בחו"ל. כשאמריקנים או כל קהל מערבי אחר צופים בסרט מישראל הם אוהבים את התחושה של לבקר במקום אחר, מקום שונה עם פוליטיקה אקזוטית וקצת מחלוקת. הקהל אוהב לראות את זה כשזה ממש טוב. וזה גם חוסך להם הרבה כסף, במקום לקנות כרטיס טיסה ולבקר בישראל. גם אם יוצא מפה סרט שהמון אנשים לא מסכימים איתו, הוא נעשה בתרבות של מדינה שמאפשרת את זה. לאמן יש כאן את החופש ליצור, גם אם זה לא מתאים להלך הרוח הפוליטי".

 

ההצלחות של ברקר 2: "למלא את החלל"

 

יוצרי קולנוע ישראלים יגידו לך דווקא שמצנזרים אותם.

"אני לא חושב כך. קח לדוגמה סרט כמו 'שומרי הסף'. זה סרט מדהים, מועמד לאוסקר, אהבנו להפיץ אותו. הסרט הזה מראה לי את החופש של ישראל. אתה מדמיין לעצמך שאמריקה תאשר הפצת סרט כזה? אין מצב. לא רק עכשיו, אף פעם. אגב, גם מי שלא אהב את המסר שלו, לא היה יכול להתכחש לעובדה שמדובר בסרט משובח".

 

הטעות של האקדמיה

התאכזבת כשהמועמדות לאוסקר של "ביקור התזמורת" נפסלה בגלל פרט טכני? (לטענת האקדמיה, הוא הכיל כמויות שיח באנגלית שלא אפשרו לו להיחשב כסרט זר).

"כן, כי האמנתי שהוא היה יכול לזכות. אני מבין את החוק שלפיו סרט יכול לכלול עד 50 אחוזים שפה זרה כדי להיכלל בקטגוריה, אבל ב'ביקור התזמורת' היו משהו כמו 53 אחוזים דיאלוגים באנגלית, זה הכל. זה היה קרוב ואני חושב שהוועדה היתה צריכה לחרוג ממנהגה ולאפשר לו להתמודד. זה לא היה מוצדק. הייתי ממש מאוכזב, כי רוב פרסי האוסקר לא באמת משנים את כמות ההכנסות ומידת והרווחיות של סרט. רק פרס הסרט הטוב ביותר עושה זאת, וכמוהו גם פרס הסרט הזר הטוב ביותר. אם אתה זוכה בקטגוריה הזו הרווחים שלך בקופות יכולים להכפיל את עצמם. ואתה יודע כמה זה חשוב לסרט דובר שפה זרה? אנחנו לא מדברים כאן על סרט גדול ומיינסטרימי שכבר הרוויח את כל הכסף שלו. זה סרט שהאוסקר יכול להעלות את המודעות אליו בכך שאנשים יגידו 'ובכן, זה הסרט הזר היחיד שנראה השנה'. דמיין את ההצלחה שהיה יכול להגיע אליה לו הוא היה זוכה". 

אתה חושב שהשפה הזרה היא פחות עניין קריטי מבעבר?

"היא תמיד פקטור, וככל שהמסך יותר קטן, כך קשה יותר לקהל לקבל סרט בשפה זרה. אז באולם קולנוע זה דבר שאפשר להתמודד איתו, אבל כשאתה צופה בסרט זר במחשב, בטלפון שלך או במה שזה לא יהיה - הכתוביות האלה הן בעיה".

 

"אנחנו נזהרים היום יותר"

לא מפתיע במיוחד שנשיא ואחד ממקימי חברה שמכילה את השם "קלאסיקות" בטייטל שלה, ידבר בגנות המסך הקטן. מיותר לציין שבעשור וחצי האחרונים נוגסים המסכים הביתיים - בהתחלה היו אלה מסכי הטלוויזיה ובהמשך מסכי המחשב והסמארטפונים, בהכנסות של חברות ההפקה הגדולות. אם פעם התחרות של ברקר ושות' היתה מול שחקנים אחרים בתחום, היום נאלצים אנשי דור המדבר הקולנועי להתמודד עם גורמים כמו HBO, נטפליקס, אמזון ויתר פלטפורמות סטרימינג של תוכן, שניכר שצצות מדי שנה בקצב מדאיג. לפחות אם אתה נמנה עם הגוורדיה הוותיקה של אנשי הקולנוע. לא שברקר חושף סימנים אמיתיים של דאגה. 

 

ההצלחות של ברקר 3: ביקור התזמורת

 

"אני לא חושב שזה אי פעם היה קל", הוא אומר. "זו אבולוציה ואתה פשוט חייב להתאים את עצמך. תמיד עלה מתחרה כלשהו: טלוויזיה בתשלום, PPV, DVD, נטפליקס, וכולם אמרו שזה סופה של ההפצה הקולנועית. אני לא חושב שזה הסוף, אבל אנחנו פועלים בתעשייה של 'להסתגל או למות'. אז עלינו להסתגל לעובדה שנטפליקס היא חלק מחיינו ושיש את כל הפלטפורמות הללו. אבל עדיין יש מקום לקולנוע, הוא פשוט שונה מבחינת אחוזי רווחים והכנסות. זה אף פעם לא יהיה ענק כמו פעם, אבל זה לא מת ולא הולך לשום מקום".

מה חשבת על סרט כמו "רומא", שהופץ בקולנוע ובמקביל גם בנטפליקס? 

"יש סרטים שמיועדים לצפייה במסכים קטנים, בעוד אחרים נועדו לצריכה על מסך גדול. אני מאמין ש'רומא' נועד להיראות על מסך ענק. ויזואלית ומבחינת סאונד, זה סרט מושלם להקרנה קולנועית. כל מי שנתקלתי בו שהיתה לו בעיה עם הסרט הזה ולא אהב אותו, חזה בו על מסך קטן, ואני חושב שזו לא הדרך הנכונה לצפות בו. אחרים דווקא נראים נהדר, אבל כשאתה יוצר סרט למסך הקטן אתה צריך לחשוב להכניס בו המון קלוז־אפים, למשל. יוצרי קולנוע צריכים לחשוב על דברים כאלה היום".

וזה לא הדבר היחיד שיוצרי קולנוע צריכים לחשוב עליו. בימים שבהם משטרת הפוליטיקלי קורקט אורבת בכל פינה וניכר כי בכל יום קמה זעקה מצד אוכלוסייה מוחלשת אחרת, גם תעשיית הסרטים הבינה שעדיף לה להתמקד במרדפי מכוניות וגיבורי־על (כן, כמו אחת, וונדר וומן - עוד עליה בהמשך) מאשר להתעסק בנושאים שיכולים להביא עליה זעם ציבורי רב. הסרטים שבחרו לעסוק בנושאים חמים על סדר היום, למשל "לייט נייט" עם אמה תומפסון, נראים לעיתים כמו רשימת מכולת תסריטאית, שמסמנת וי על כל רובריקת שיח נכון ב־2019. מיחסי שחורים־לבנים, דרך דינמיקת גברים־נשים ועד גיוון תרבותי במקום העבודה. 

עד כמה מפיקים מעורבים היום בתכנים של הסרטים שהם חתומים עליהם, מבחינת הצורך ללכת על קצות האצבעות ולא לפגוע בשום אוכלוסייה? 

"זו תמיד היתה המחשבה שלנו, אבל תופעות כמו MeToo# הפכו אותנו מודעים לדברים שלא היינו מודעים אליהם, או שהיינו מודעים אליהם ולא הכרנו בכך. אני לא יודע אם זה ממש ישנה את התוכן של הסרטים בשנים הקרובות, אבל ימים יגידו. אני מאמין שכן. בהחלט נראה גם סרט שעוסק ב־MeToo#. מבחינת זהירות לעסוק בנושאים האלה - תמיד נזהרנו".

זה לא יהיה ראיון על קולנוע אם לא נזכיר את גל גדות. אתה חושב שהיא כבר שם מוכר בכל בית, או שזו תפיסה ישראלית פרובינציאלית?

"לדעתי היא אכן גדולה, כמובן שבזכות 'וונדר וומן', והיא אפילו כבר שחקנית רצינית, יש לה כמה פרויקטים בקנה. אבל אני חושב שאנשים הופכים להיות כוכבים בזכות שילוב מדויק של כישרון ויכולת להתכתב עם מה שקורה בעולם באותו הרגע. גל גדות באה בזמן המדויק והנכון. העולם היה צריך גיבורה בדמות אישה חזקה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו