לפני שנתחיל, כמה מילות הסתייגות קלות. ראשית, בחירה של 20 סרטים לרשימה של "סרטי העשור" היא משימה בלתי אפשרית, ובמובנים רבים הדירוג של הסרטים ברשימה שלפניכם נעשה באופן רנדומלי. אמנם השקעתי ברשימה הזאת לא מעט מחשבה, אבל אם הייתי מתבקש להרכיב אותה אתמול או מחר, סביר להניח שהסרטים היו מופיעים בסדר אחר, ובהחלט ייתכן שגם חלק מהסרטים עצמם היו מוחלפים בסרטים אחרים.
שנית, כדי לצמצם במעט את מספר הסרטים הבלתי אפשרי שעמד בפני לבחירה בגשתי למלאכה, הגבלתי את עצמי בעזרת כמה פרמטרים: בלי סרטים ישראליים, בלי סרטים תיעודיים, ובלי סרטים שלא זכו להפצה מסחרית בישראל.
• איזה עשור היה לנו! היכנסו לעמוד המיוחד של "סיכום העשור"
• לא מסכימים עם הבחירות שלנו? בוארו לבחור את אנשי ואירועי העשור שלכם
• חושבים שאתם יודעים כל מה שקרה בעשור האחרון? היכנסו לחידון העשור הענק
הסתייגויות בצד, בסך הכל היה לי ממש כיף להכין את הרשימה הזאת. למרות השמועות העיקשות על מותו של הקולנוע, למרות שהסטרימינג הופך במהירות למנגנון ההפצה המועדף על רבים, ולמרות שרוב הסרטים שנוחתים על מסכינו הם סרטי קומיקס, סרטי המשך או רימייקים, הקושי שלי לבחור 20 סרטים בלבד הדגים לי שהאמנות השביעית עדיין חיה ובועטת. מאוד משמח להיזכר כמה סרטים מעולים, מרגשים, יצירתיים ויוצאי דופן היו לנו בעשור האחרון. מי ייתן שהעשור הבא יהיה לא פחות טוב.
1. התחלה (2010)
בקריירה שמורכבת כולה מסרטים שאפתניים שאינם נענים לחוקים, סרט הפשע המטאפיזי הזה של כריסטופר נולאן - שנפתח בחלום בתוך חלום, ורק מסתבך משם - הוא ככל הנראה השאפתני, המסחרר והמספק מכולם. הוא גם זה שאני הכי אוהב. לאונרדו דיקפריו מוביל חבורה של שודדים אל תוך חלומותיו של מיליונר שאביו מת לאחרונה, וזאת על־מנת לשתול רעיון במוחו. היגיון פנימי סדור ומסובך, רמות שלמות של "עולמות חלום", אפקטים מכופפי מציאות, פסקול בומבסטי שהפך מיד למודל לחיקוי - "התחלה" הוא בלוקבאסטר שכלתני ומלהיב שעובד בכל מובן, ולא משנה כמה פעמים צופים בו. נולאן מרבה לעסוק בסרטיו בתודעה ובזמן, אך כאן הוא בוחש באופן מובהק גם בקולנוע ובהתמכרות שלנו לתמונות ולסיפורים, והולך בעקבות קלאסיקות מדע בדיוני כמו "מטריקס" בכך שהוא שואל "מה בעצם אמיתי?". השוט האחרון בסרט מספק את התשובה. Or does it?
2. הזאב מוול סטריט (2013)
העשור האחרון היה אחד הטובים בקריירה של מרטין סקורסזה, אבל למרות שמאוד אהבתי את "שאטר איילנד", "הוגו", "שתיקה" ו"האירי", לטעמי, ההיי לייט האמיתי היה "הזאב מוול סטריט". לאונרדו דיקפריו, בהופעת חייו, מגיש תצוגת משחק וירטואוזית בתור ג'ורדן בלפורט, ברוקר מושחת, מסומם וחסר מעצורים שעולה לגדולה בתחילת שנות ה־90.
• שערורייה: הקומיקס הישראלי התאסלם
• משבר? ליאור נרקיס ואשתו בקליפ חדש
• בחנו את עצמכם: מה לא קרה העשור?
• למה שחר חסון מוכר את אביו בזול?
מרגו רובי, בתפקיד הפריצה שלה, מגלמת את אשתו הסקסית, ג'ונה היל הוא הסייד־קיק המבחיל, וגם מתיו מקונהיי מגיח לכמה דקות כדי לדפוק הופעת אורח בלתי נשכחת. לא רק אחד מהסרטים הקיצוניים ביותר של סקורסזה, אלא גם אחד המצחיקים שבהם, אם לא המצחיק מכולם. סצינת הסלפסטיק שבה דיקפריו זוחל אל עבר הלמבורגיני שלו בעודו שרוי תחת השפעת סמים חזקים במיוחד היא הדבר הטוב ביותר שהוא עשה אי פעם.
3. שמונת השנואים (2016)
בזמן שכולם עדיין מתלהבים (ובצדק) מ"היו זמנים בהוליווד", בואו ניקח רגע כדי להצדיע לסרט הפחות פופולרי שקוונטין טרנטינו עשה בעשור הזה. המערבון השני ברצף של טרנטינו (אחרי "ג'אנגו ללא מעצורים") אולי לא סייע לו לרכוש חברים חדשים, אך לטעמי מדובר באחת מיצירותיו המבריקות והפוליטיות ביותר. הסרט - שמתרחש ברובו בתוך פונדק דרכים בשעת סופת שלגים אימתנית, כמה שנים לאחר סיומה של מלחמת האזרחים האמריקאית - הוא מותחן בלשי תיאטרלי, ברוטאלי ומאוד מצחיק, שמציב חבורה מגוונת ודברנית של רוצחים (המגולמת בידי סמואל ל. ג'קסון, קורט ראסל, ג'ניפר ג'ייסון לי ועוד מספר תותחים) זה מול זה. תוך כדי להטוטי המילים האינסופיים ופרצי האלימות המחרידים, טרנטינו מפליא להציג תמונה מדויקת ונבואית של ארה"ב רגע לפני עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ: מקום מפולג, גזעני ושטוף אלימות ושנאה, שבו הדבר היחיד שגרוע יותר מלהיות שחור הוא להיות אישה.
4. מקס הזועם: כביש הזעם (2015)
30 שנה אחרי "מקס הזועם וכיפת הרעם", ג'ורג' מילר חזר ל־Wasteland הפוסט־אפוקליפטי ויצא משם עם סרט האקשן הגדול ביותר של המאה ה־21: סימפוניה פסיכו־פאנקיסטית של אבק, גריז ודם שנכנסה באופן מיידי להיכל התהילה. לא תמצאו כאן עידון, ריסון, או שטויות אינפנטיליות בסגנון מייקל ביי. מה שכן תמצאו כאן, לעומת זאת, הוא אמן קולנוע בן 70 (!) שפותח מבערים ומוציא את החזון המופרע שלו לפועל על הקנבס הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת. חמוש באלפי איורי קונספט ובסטורי־בורד מפורט שיצר במשך שנים, ובעזרת שילוב מבריק ווירטואוזי בין טכניקות אולד־סקול לטכנולוגיות דיגיטליות מודרניות, מילר מתזמר מרדף אפי ואינסופי שטרם נראה כמותו על המסך, וטום הארדי ושרליז ת'רון פשוט מושלמים בתפקידים הראשיים. קולנוע טהור, פלוס צ'ייסר.
5. חוטים נסתרים (2017)
שני הסרטים האחרים והמצוינים שפול תומאס אנדרסון עשה בעשור האחרון - "המאסטר" ו"מידות רעות" - היו אולי שאפתניים ו"חשובים" יותר, אך דווקא הדרמה־קומית הרומנטית והצנועה "חוטים נסתרים" היא זו שקפצה לי לראש כששאלתי את עצמי איזה מהם הייתי לוקח איתי לאי בודד. דניאל דיי לואיס, במה שאמור להיות תפקידו הקולנועי האחרון, מגלם מעצב שמלות גאון ובלתי נסבל בלונדון של שנות ה־50, והתגלית האלמונית ויקי קריפס מגלמת את אלמה, האישה החמודה והנאיבית שהופכת למוזה שלו. האופי הקאמרי של היצירה מאפשר לאנדרסון לגולל כאן סיפור מצחיק, פרוורטי ומורכב מבחינה פסיכולוגית, שעושה שימוש נרחב ומפתיע במשחקי כוח של מערכות יחסים. כצפוי, דיי לואיס ממגנט ומלכותי, וגם קריפס נפלאה.
6. פרזיטים (2019)
הרבה סרטים עסקו לאחרונה בפערי המעמדות ובמתח שבין העניים לעשירים, אך קשה לחשוב על סרט שעשה את זה בצורה מופרעת ומשכנעת יותר מהסאטירה החברתית האלימה, האבסורדית והגאונית "פרזיטים", שמארגנת מפגש קטלני בין שתי משפחות שמגיעות מרקע סוציו־אקונומי שונה מאוד. התסריטאי־במאי הדרום קוריאני בונג ג'ון הו ("רכבת הקרח", "זיכרונות מרצח") לוקח את הזמן שלו כדי להניח את כל הכלים על הלוח, ואז, ללא אזהרה מוקדמת, הוא משחרר את הבלמים והסרט מתחיל לדהור קדימה בקצב מטורף. בדומה לבית המרווח, המעוצב והעתידני שבו מתגוררת המשפחה העשירה, גם התסריט הערמומי הולך וחושף עוד ועוד הפתעות וחדרים נסתרים ככל שהוא מתקדם. סרט שגורם לצופה לצחוק, לצעוק ולבכות כמעט באותו הזמן, והסוף שלו מרסק.
7. בתוך לואין דיוויס (2013)
אני לא יודע אם "בתוך לואין דיוויס" הוא קומדיה טראגית או טרגדיה קומית, אך מה שבטוח הוא שמדובר באחד מהסרטים העצובים ביותר והמרגשים ביותר שיצאו תחת ידיהם של האחים יואל ואיתן כהן. אוסקר אייזק מגלם את לואין דיוויס, סינגר־סונגרייטר כושל ואנטיפת שמנסה לפלס לעצמו מסלול בסצינת הפולק של גריניץ' וילג' בראשית שנות ה־60. אבל כמה שהוא לא מנסה, לא ממש הולך לו, ונראה שנגזר עליו להיות לא יותר מהערת שוליים דהויה, במקרה הטוב. האם יש בכלל עוד טעם להמשיך ולנגן? או שאולי מוטב לוותר על החלומות, להודות בתבוסה ולהחליף מקצוע? לא ברור. אך העובדה שהסרט נגמר בדיוק בנקודה שבו הוא מתחיל מרמזת שכמה שגיבורנו לא ירוץ, כמו רובנו, גם הוא לא ממש יגיע לשום מקום. לפחות המוזיקה טובה.
8. עץ החיים (2011)
סרטו המאתגר של הבמאי האמריקני האגדי טרנס מאליק הפך לפארודיה של עצמו באופן כמעט מיידי. הקריינות המלחשת, החשיבות העצמית המופרזת, ההתפלספויות האינסופיות, הסצנות ההזויות עם שון פן - כולם תרמו לכך, וזה לא באמת כל כך מפתיע כשחושבים על זה. אך סרטו של מאליק - שהיה בקלות אחד מהסרטים האמריקניים המשפיעים ביותר של העשור האחרון - שורד את מבחן הזמן בענק, והוא עדיין מהווה הרהור סינמטי אמיץ, פרובוקטיבי ויפהפה להכאיב על חוויית הקיום האנושית. באמצעות סיפורה של משפחה לא מאושרת (אבא קשוח, אמא עדינה ושלושה ילדים) שחיה בטקסס של שנות ה־50, מאליק משרטט פסיפס מופשט ומלא הוד, שנע ונד בין הפרסונלי לאוניברסלי, ושמרחף כמו רוח בתוך יקום רנדומלי ורווי סתירות. משחק מצוין של בראד פיט (שנכנס כאן לראשונה לפאזת "גיל העמידה" שלו) וג'סיקה צ'סטיין (שהפכה מיד לכוכבת), דימויים ויזואליים בלתי נשכחים, אווירה מלטפת שעוטפת את הצופה כמו חלום, רמת אמביציה שלא היתה מביישת את סטנלי קובריק, ורעיונות שאפשר ללעוס בראש במשך חיים שלמים.
9. לוויתן (2014)
סרטו של הבמאי הרוסי אנדריי זביאגניצב ("השיבה", "אהבה חסרה") מגולל סיפור על־זמני ורחב יריעה אודות מלחמתו המייאשת והאבודה מראש של האדם הקטן - מכונאי רכב בשם קוליה, במקרה זה - מול האכזריות הרנדומלית של היקום (והרשויות). למרות אורכו של הסרט - שעתיים ועשרים דקות - "לוויתן" אינו גורר את רגליו לרגע. התסריט האינטליגנטי והחריף, שספוג בליטרים רבים של וודקה ובלא מעט הומור שחור, מניח את הצופים בתוך זירת ההתרחשות כאשר האירועים כבר נמצאים בעיצומם, והמהלך העלילתי הטראגי ורב התפניות שאותו מקדם הסרט בסבלנות ובאפקטיביות עילאית, מציב את גיברנו הטראגי בין עולם האמונה לעולם העובדות, ומניב יצירה עשירה ועוצמתית במיוחד שדוסטוייבסקי היה חותם עליה.
10. רומא (2018)
אחרי שזכה באוסקר עבור הפלא הטכני "כוח משיכה", הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון חזר בשנה שעברה לשורשיו האוטוביוגרפיים, כדי להגיש יצירה אישית ואמביציוזית בשחור־לבן מרהיב, בהתבסס על ילדותו בתחילת שנות ה־70. זוהי מעשייה פמיניסטית, פוליטית ורבת עוצמה על אודות משפחה מתפרקת מהמעמד הבינוני־גבוה שגרה במקסיקו סיטי. הטוויסט? הסיפור מובא מנקודת מבטה של אחת מעוזרות הבית. "רומא" נע ונד בין סצנות אינטימיות לבין סצנות המוניות ומאוד מורכבות, עם מאות ניצבים ומהלכי מצלמה בלתי אפשריים; בין שחזורים אוהבים ונוסטלגיים של מקומות שכבר אינם קיימים לבין סיקוונסים ארוכים ועוצרי נשימה שלא ממש ברור כיצד נוצרו; בין אלימות טראגית וחרדה מלחיצה לבין אופטימיות, הומאניות ונחמה. מסוג הסרטים הנדירים האלה שאפשר לומר עליהם שהם "בלתי נשכחים" ולהתכוון לזה.
11. היו זמנים באנטוליה (2011)
כמו רומן שמן ומשובח, סרטו המפעים של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילאן מספק מסע מייגע אך משתלם אל תוך הפינות החשוכות של נפש האדם. במסווה של מותחן משטרתי מוציא ג'יילאן את דמויותיו אל הלילה האפל והלא נגמר, ושולח אותן לאתר גופה שהוסתרה אי־שם בין גבעותיה המבודדות של אנטוליה. אך במקום לספק תשובות חותכות לתעלומה שעומדת במרכזו, ג'יילאן משתמש בנופי הטבע ובאפלה כדי ליצור מסע אווירתי, פיוטי ועתיר סמליות שעוסק במוות, אשמה, בגידה ואמת, והצופים הופכים למעשה לחלק ממשלחת החיפושים. כל אחד מאיתנו העביר בחייו לפחות לילה מסריח אחד שמיאן להסתיים. לילה שבסופו, כל הסובב אותו, כל מה שהוא מכיר, נראה לפתע קצת אחר. כך הרגשתי כשהסרט הזה נגמר.
12. לה לה לנד (2016)
כן, אני יודע, המיוזיקל "לה לה לנד" איבד הרבה מערכו בשנים האחרונות והפך למאוס בעיני רבים. אבל קשה לי לשכוח כיצד האולם כולו (כולל אני) פרץ במחיאות כפיים ספונטניות בסוף סצנת הפתיחה במהלך הצפייה הראשונה שלי סרט (ולאחרונה צפיתי בו שוב - רק כדי להיות בטוח שהוא עדיין עובד), ומה אני אגיד לכם, נהניתי לאללה. ריאן גוסלינג ואמה סטון מככבים בתור פסנתרן ג'אז מרדן ושחקנית מתחילה שהולכים על כל הקופה בלוס אנג'לס. עשייה וירטואוזית, מוזיקה נהדרת, כוריאוגרפיה מוקפדת, דיון על אמנות מול מסחור, מחוות לכל הקלאסיקות הנכונות וכמויות סיטונאיות של כריזמה בטכניקולור.
13. התבגרות (2014)
מושג הזמן משחק תפקיד מרכזי ברבים מסרטיו של הבמאי האמריקני ריצ'רד לינקלייטר (טרילוגיית "לפני הזריחה", "בית ספר לרוק"), אך באף אחד מהם הזמן אינו דומיננטי ומשמעותי כפי שהוא ב"התבגרות" - אפוס שאפתני, מרגש ומעורר הזדהות שצולם לאורך 12 שנה, ושעוקב אחר מסלול חייו של נער טקסני חביב והוריו, מכיתה א' ועד כיתה י"ב. זהו סרט שכל כולו עיסוק בחמקמקותה הארעית של החוויה האנושית; פלא סינמטי נדיר שממחיש כיצד הזמן נוזל לנו בין האצבעות ומתעתע בנו ובתוכניות שלנו מבלי שנוכל לעשות הרבה בעניין. בתוך כך, זוהי גם קפסולת זמן מרתקת שמשקפת את הדרך התרבותית, הפוליטית והטכנולוגית שעברה החברה האמריקנית במהלך העשור. מבריטני ספירס לארקייד פייר. ממסכי מחשב כבדים ושמנים לסמארטפונים דקיקים. מהמלחמה בעיראק לברק אובאמה. אלר קולטריין מצוין בתפקיד הנער המתבגר. איתן הוק ופטרישיה ארקט עוד יותר מצוינים בתור הוריו.
14. מלון גרנד בודפשט (2014)
"אי הכלבים", סרטו האחרון של ווס אנדרסון, היה ככל הנראה סרטו החלש ביותר. עם זאת, "מלון גרנד בודפשט", סרטו הקודם, היה ונותר בונבוניירה. בהשראת כתביו של הסופר האוסטרי שטפן צווייג, יצירתו השאפתנית ביותר של אנדרסון מתרחשת במדינה אירופית פיקטיבית בין שתי מלחמות העולם. במרכז העלילה ניצבת החברות המרגשת שנרקמת בין הקונסיירז' האגדי של מלון מפואר (רייף פיינס בהופעה קומית מבריקה) לבין נער הלובי הצעיר שהופך לבן חסותו. זוהי פארסה משעשעת, מרשימה ועמוסת כל־טוב שמסופרת בתנופה, בשניניות ובתחכום, על רקע עליית הפאשיזם ומותה של "אירופה הישנה". מדהים כמה אנדרסון מצליח לדחוס אל תוך 99 דקות, וזה רק הולך ומשתפר בצפיות נוספות.
15. המשפחה שלי (2018)
במהלך העשור האחרון התאהבתי עד עמקי נשמתי ביצירתו של הבמאי היפני הירוקאזו קורה־אדה. למרות שדמויות רבות בסרטיו נדונו לחיות חיים מאתגרים ולא פשוטים (בדרך כלל כחלק מתאים משפחתיים מאולתרים ולא מסורתיים), סרטיו האופטימיים, הנדיבים ונטולי הסנטימנטליות של קורה־אדה יוצרים מציאות חלופית נעימה יותר, שרחוקה שנות אור מהכאוס שבו רובנו שרויים. זוהי מציאות מנחמת של אמפתיה, אהבת אדם ועזרה הדדית. מציאות שבה אין מקום לקנאה וליריבות. מציאות שבה תמיד יש מקום למחילה. החיים אמנם קשים ומלאי עצב, סבל ומוות. אבל "המשפחה שלי" עטור הפרסים - כמו גם "אחותנו הקטנה" הנהדר מ־2015 - מזכירים לצופים שהם גם יפים לא פחות מפריחת הדובדבן: צריך רק לדעת איך להסתכל עליהם. קורה־אדה, ברוך השם, יודע. תנו לו להראות לכם.
16. הנוקמים (2012)
ברור ש"מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק" גדולים יותר ומרשימים יותר וטריים יותר בזיכרון, אבל הפרק הראשון בסדרת "הנוקמים" הוא המקום שבו כל העסק המטורף וחסר התקדים הזה התחיל, ואם אני נדרש לבחור לרשימה הזאת רק סרט גיבורי על אחד, הרי שזוהי הבחירה שלי, בלי לחשוב פעמיים. להזכירכם, בזמנו זה היה נראה מאוד יומרני - להכניס שישה גיבורי־על לסרט אחד - אבל לקווין פייגי, הארכיטקט הגדול של אולפני מארוול, היתה תוכנית, ותוך זמן קצר התוכנית הזאת השתלטה על טבלת שוברי הקופות וגררה גל של חקיינים. איך זה נגמר, כולם יודעים. ג'וס ווידון, שכתב וביים, אמנם לא הצליח למנף את ההצלחה שלו כאן לפרויקטים נוספים (ע"ע "ליגת הצדק"), אבל המגה־מיקס הצבעוני, הילדותי והכל כך נאמן לרוח הקומיקס שהוא הניח על המסך עדיין מתכבד להיות אחד מסרטי גיבורי העל הכיפיים ביותר בהיסטוריה.
17. פרנסס הא (2012)
ממתק האינדי המענג ומלא שמחת החיים הזה, שאותו ביים נואה באומבך ("חיים בין השורות", "סיפור נישואים"), ערך לנו היכרות ראשונה עם גרטה גרוויג - מהשחקניות־יוצרות המשמעותיות של העשור האחרון. גרוויג מגלמת את פרנסס, רקדנית בת 27 שמנסה להגשים את החלומות הגדולים שלה בניו יורק סיטי, וזאת מבלי לוותר על הדברים שהופכים אותה לייחודית. גרוויג (שכתבה את התסריט עם באומבך) מופיעה בכל סצינה, מעניקה להתרחשויות אפיל ספונטני ושטותניקי, והעובדה שהסרט מצולם בשחור־לבן מקנה להתרחשויות אלגנטיות כמו אירופאית. התוצאה אופטימית, נדיבה, קלילה ואייקונית לחלוטין. מאז שיצא "פרנסס הא" גרוויג הספיקה לככב בעוד שורה של סרטים, ולפני שנתיים אף שיחררה את "ליידי בירד" המצוין, יצירת הביכורים שלה כבמאית. סרטה השני כבמאית, "נשים קטנות", ייצא למסכים בשבועות הקרובים, וצפוי לסמן שיא נוסף בקריירה שלה.
18. הרשת החברתית (2010)
דיוויד פינצ'ר אולי לא עבד שעות נוספות בעשור האחרון, אבל כמעט כל דבר שעשה הותיר חותם. ב־2013 הוא ביים את הפיילוט של "בית הקלפים", סדרת המקור הראשונה של ענקית הסטרימינג נטפליקס, ואילו ב־2014 הוא היה אחראי לעיבוד הקולנועי המצוין לרב המכר הקומי־פסיכוטי "נעלמת" (שסיפקה לבן אפלק את תפקיד חייו). ובכל זאת, שני אלה אינם מסוגלים להתחרות ב"הרשת החברתית" - דרמה ביוגרפית מושלמת, פחות או יותר, שרק הולכת ומשתבחת עם השנים. מהשנייה הראשונה, הסרט הזה נכנס להילוך חמישי, ולא יורד משם. התסריט החד והחומצתי של ארון סורקין מתפצפץ בפה של השחקנים כמו כף גדושה של רייס קריספיס; הקאסט - שכולל את ג'סי אייזנברג, אנדרו גארפילד, ארמי האמר, ג'סטין טימברלייק ורוני מארה - מעולה; המוזיקה של טרנט רנזור ואטיקוס רוס מעניקה להתרחשויות מומנטום וגרוב; משפט ראוי לציטוט אחד זולג אל תוך משפט ראוי לציטוט אחר, ובכלל לא מרגישים שהזמן עובר. איך הופכים סרט שעוסק בחנונים, בתסכול מיני ובמקלדות מחשב למשהו מרתק וסקסי שאי אפשר להפסיק לבהות בו? בדיוק ככה.
19. היא (2016)
לאחר הפסקה של עשור, הבמאי ההולנדי הוותיק פול ורהובן ("אינסטינקט בסיסי", "גברים בחלל") שב לפעילות עם סרטו הטוב ביותר אי פעם. זהו מותחן פסיכו־סקסואלי מורכב, פרובוקטיבי ומלא בהומור שחור שפועל הרחק מחוץ לגבולות המוסר; פנטזיה פסיכית ולא בריאה בנפשה שיצאה משליטה; אוסף של דחפים תת־הכרתיים גועשים שמקבלים ביטוי מטריד ומרתק על המסך. איזבל הופר מגישה הופעה חסרת פחד בתור בעלת חברת משחקי וידיאו שמותקפת ונאנסת בביתה בידי אדם במסכת סקי. התגובה האגבית שלה לאירוע היא נקודת המוצא של מסע מטלטל ולחלוטין בלתי צפוי אודות אישה בגיל העמידה שעומדת על שלה בהצלחה לא מבוטלת בתוך עולם גברי בוטה, כוחני ודוחה. כמו סרט של מיכאל האנקה, רק הרבה יותר מצחיק.
20. בלשים בע"מ (2016)
בעשור האחרון היו מאות, אם לא אלפי, סרטים שהיו טובים יותר מקומדיית האקשן השנונה והלא גאונית "בלשים בע"מ" של שיין בלאק ("קיס קיס, באנג באנג", "איירון מן 3"). אבל להוציא "מהיר ועצבני 5", קשה לי לחשוב על סרט שאותו ראיתי יותר פעמים, ולכן אני מרגיש שיש לי חובה מוסרית לכלול אותו ברשימה הזאת. ריאן גוסלינג וראסל קרואו מגלמים בלש פרטי אלכוהוליסט ובריון להשכיר (בהתאמה) שיוצאים לחפש אחר בחורה נעדרת על רקע סצנת הפורנו של לוס אנג'לס בסוף שנות ה־70. העלילה הרופפת אמנם לא מובילה לשום תפנית או תגלית מרעישה, אבל התסריט גדוש עד אפס מקום בדיאלוגים מושחזים ומשעשעים ובסצנות אקשן מחוספסות, וגוסלינג וקרואו פשוט מעולים, גם ביחד וגם לחוד. מהסרטים הנדירים האלה שאתה אשכרה מקווה שיופקו להם סרט המשך.
עוד ארבעים סרטים שהיו יכולים למצוא את עצמם בקלות ברשימה:
"קרא לי בשמך", "אור ירח", "פטרסון", "רק האוהבים שורדים", "טוני ארדמן", "עץ האגס הפראי", "מעבר להרים ולגבעות", "מלים נרדפות", "הגננת", "אקס מאכינה", "12 שנים של עבדות", "נרודה", "מהיר ועצבני 5", "המאסטר", "מידות רעות", "סיפורו של רחוב ביל", "אהבה", "שומרי הגלקסיה", "מסיבת רווקות", "ספרינג ברייקרס", "דרייב", "מתחת לעור", "ליידי בירד", "היו זמנים בהוליווד", "פרידה", "דנקרק", "סקייפול", "העי"ג", "סוס מלחמה", "הג'דיי האחרון", "לוחם", "הבן של שאול", "שחור על לבן", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", "ת'ור 3", "הריבוע", "הצד האחר של התקווה", "ג'ון וויק", "סליחה על ההפרעה", "מנועים קדושים". בטוח שכחתי כמה, אבל אין מה לעשות, צריך לעצור מתישהו.
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
