כשהייתי ילד (אולי בן עשר) אבא שלי עשה את אחת מהטעויות המפורסמות שלו והביא לי מספריית הווידאו קלטת של אחד מסרטי ג'ימס בונד. מאז (בעוונותי) עברתי הרבה סרטי וגיבורי פעולה בווידאו, בדיווידי וגם קצת בחיים האמיתיים.
אבל כמו שמסביר פרופ' דניאל כהנמן בהטיית העוגן המפורסמת - דבר אינו חזק כמו רושם ראשוני. בונד, ג'יימס בונד - היה ועודנו מבחינתי אחד המודלים הגבריים מעוררי הרושם החזקים ביותר (יחד עם אבא עצמו כמובן), ההליכה הבוטחת, החיוך הסרקסטי, יכולת האלתור והשליטה בכל מצב, קור הרוח והעובדה שהוא תמיד, אבל תמיד, מוצא חנייה! כל אלה בשילוב עם אקשן טוב ופעלולים יפים, מצאו להם מקום של כבוד לתמיד בתודעתי.
אבל יש עוד משהו שבשבילו שווה באמת לכתוב את הטור הזה, שבעבורו כדאי להספיד את שון קונרי ז"ל כהרבה יותר מאשר שחקן קולנוע נאה למראה. משהו שבעבורו שווה אולי להזיל דמעה. וזאת, כי מבלי להגזים, משהו מהעולם הישן שלי - של כולנו, מת כעת יחד איתו.
קונרי גילם את המודל הנכון, המאוזן והמוסכם של ה"ג'נטלמן", כלומר של הגבר המערבי האידיאלי. הוא ברא את מה שאנחנו מתייחסים אליו כיום כ"ג'יימס בונד", הוא הוביל את הדמות, הוא היה קונצנזוס כשעוד היה דבר כזה שנקרא קונצנזוס. היו בו כל המידות הנכונות מנוערות אך לא מעורבבות: מלומד אבל לא מתנשא, נושא תכונת שמרנות ומסורתיות טובה עם קורטוב של ציניות אבל לעולם לא פסימיות (גם כאשר הכל היה נראה אבוד), בעל גבורה ומוכנות להקרבה בעבור הכלל (למרות שהעסק תמיד נלקח בהומור וקריצה, כך למשל, כשמדי פעם מצא עצמו במיטה עם איזו סוכנת רוסיה תורנית, והיה מפטיר: "אח...הדברים שאני נאלץ לעשות בשביל בריטניה").
הוא תמיד הזדעזע עד עמקי נשמתו כאשר מנהיג ארגון הרשע התורן פרש בפניו עוד תוכנית זדונית להטלת שואה על העולם. שום זכויות אדם מומצאות או מעוותות לא מנעו ממנו להרוג את מי שהיה צריך להרוג, מאידך הוא גם מעולם לא התאכזר או התעלל ולא ניצל את ה"רישיון להרוג" שלו כנגד מי שלא צריך.
לא היה צריך לדבר על טוהר הנשק של בונד, הוא ירה בדרך כלל מעט מאוד, אם בכלל, רק ומתי על מי ומה שצריך שצריך, הוא אף פעם לא התנגד לטכנולוגיה וידע לאמץ בכישרון מיני קונצים ופטנטים מאגף Q בשמחה שובבית (וכנראה מעולם לא הצליח להחזיר אף פריט בשלמות בחזרה לאפסנאות).
לכל אורך הדרך תמיד היה ברור שהוא ולא אף אמצעי מתוחכם הינו הנשק העיקרי (ברוח זו אני מכיר מישהו, שכששואלים אותו בכניסה לקניון אם הוא נושא נשק, הוא תמיד אומר "אין לי צורך, אני הנשק"), הוא לא חיפש קיצורי דרך וחדר שוב ושוב ללוע הארי ("כמה פעמים אני צריך להרוג אותך, מר בונד?") פשוט כי הייתה עבודה שחורה שאותה מישהו היה צריך לעשות. והמישהו הזה היה הוא עצמו. בונד וקונרי התמזגו בעינינו לדמות אחת. קונרי הוא בונד, ובונד הוא קונרי.
קונרי הלך מעמנו, אך בנים רבים נותרו לו בעולם, מסתובבים ומנסים ללכת בדרכיו ולהציל את העולם. להם, אני מקדיש את הפוסט. יהי זכרו ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו